אף פעם לא לבד

כולנו נפגשנו בנערותנו עם הסיפור על האדם המביט לאחור על חייו ולעתים רואה זוג עקבות אחד, ולעתים שני זוגות עקבות. פונה האדם לא-לוהיו ושואל: "א-לוהים, אתה אמרת לי שתלך איתי לאורך כל הדרך, אך הבחנתי כי בתקופות הקשות ביותר של חיי, יש עקבות של זוג רגליים אחד בלבד. אינני מבין מדוע בזמנים קשים שנזקקתי לך ביותר - עזבת אותי".

עונה לו א-לוהים: "בני, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך. באותן תקופות שבהן כה רב היה סבלך, כשאתה רואה זוג אחד של עקבות - לא היו אלה עקבותיך, היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כתפיי".

וכך אומר המדרש:
"ויסע מלאך האלהים ההולך" (שמות י"ד, יט) -
משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך והיה מנהיג את בנו לפניו.
באו ליסטים לשבותו מלפניו - נטלו מלפניו ונתנו לאחריו.
בא הזאב ליטלו מאחריו - נטלו מאחריו ונתנו מלפניו.
באו לסטים מלפניו וזאבים מאחריו - נטלו ונתנו על זרועותיו.
התחיל הבן מצטער מפני החמה - פרש עליו אביו בגדו. רעב - האכילו. צמא - השקהו.
כך עשה הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים" (הושע י"א, ג) (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דויהי פרשה ד)

הבן לאורך כל התהליך פסיבי לחלוטין. הוא עובר ויורד על כפיים - אחורה וקדימה, למעלה ולמטה - מבקש את זה ואת זה. אבל הוא אינו יוזם או עושה. האם זו התמונה שרואה מי שמביט מבחוץ?

גם אם נראה לנו שהכל קשה ושלעיתים אנחנו לבד - אולי נביט למעלה או למטה ונראה שאנחנו על כפיים?

באדיבות אתר 929