הקיום היהודי בגלות מלווה בשאלת הזהות היהודית: האם הסתרת הזהות היהודית תגן על היהודים מפני פורענויות או שמא להיפך? 

 

במשך רוב הסיפור, אסתר מקפידה שלא לגלות את זהותה היהודית.
גם משה רבנו, בהיותו במדין, היה בעל זהות של "איש מצרי": "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שמות ב', יט) והמדרש מבקר אותו על כך.
לעומת זאת, המדרש משבח את יוסף ששמר על זהותו במצרים ונקרא "איש עברי".
אולם, גם משה הנקרא "איש מצרי" זוכר את זהותו ופוגע במצרי המכה את העברי. בסופו של דבר משה רבנו מגיע לזהות הגבוהה ביותר ואף נקרא "איש הא-להים" (דברים ל"ג, א).
לעומת זאת, עם ישראל בשושן מאבד את זהותו לגמרי. אוכל ונהנה מסעודתו של אחשורוש. מתנהג ככל הגויים. עם ישראל מפחד לגלות את זהותו, ואפילו המלכה איננה מעזה לגלות את זהותה היהודית.
אפילו במשתה השני, כאשר היא מבקשת הצלה לעמה, היא אינה אומרת במפורש את ייחוסה, אלא רק אומרת שהמן מבקש להרוג את עמה.
 
הסתרת הזהות היהודית נבעה אולי מחשש סכנה, אבל היא מעידה על המצב השפל והנמוך של היהודים. הדבר מזכיר יהודי גלותי ההולך חבוש בכובע ולא בכיפה מפחד האנטישמיות.

בסיפור המגילה מתברר שטשטוש הזהות לא מציל את היהודים מפני גזירת ההשמדה.

בסופו של דבר, כאשר אסתר מגלה את זהותה האמיתית, זה לא פוגע באסתר או במרדכי אלא להיפך. אחשורוש מקבל את הידיעה ואף מצווה: "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ" (ח', ח).