אספי קיץ ועוללות בציר

בתחילת הפרק (א-ז) מקונן מיכה על מצבה העגום של החברה בימיו. ופורש לנגד עינינו מצב חברתי מייאש, שבו השחיתות פושה בכל ואין אדם ישר ונאמן. מהתיאור הכללי המופשט של הרע עובר הנביא לתיאור השחיתות בתחום החיים הציבוריים, ולאחר מכן הוא מתמקד בידידים ובמשפחה. מערכת היחסים האינטימית בין בני אדם מתחלפת בחשדנות עמוקה ובחוסר אמון. הספר נחתם בשתי תפילות: תפילה לחידוש ימיה של ממלכת ישראל כקדם, כמו בימי יציאת מצרים (יד-יז). ותפילה על מחילת עוונותיהם של ישראל (יח-כ).

א. תיאורה של החברה המתפוררת נפתח בתיאור החסרונות הקיימים בה (א-ב), ולאחר מכן מתואר הרע המצוי בה (ג-ו).

'אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעלְֹלת בָּצִיר' (א) לפנינו דימוי מיוחד במינו של אדם ההולך ומבקש לאסוף פירות טובים ולא מוצא. כיצד תורם הדימוי להבנת התהליך שעבר על החברה בימי מיכה, ומה הוא מלמד עליה? השוו גם לאזכור הגפן והתאנה בנבואת אחרית הימים של מיכה (ד',ד). להבנתו המדויקת של הדימוי העזרו בדברי י' פליקס: 'אספי קיץ הם התאנים של סוף הקיץ... שלעולם לא יגיעו לידי הבשלה. הביכורות, התאנים הגדולות והמשובחות ביותר, הן הניגוד של אספי הקיץ, כפי שעוללות הבציר שנמנו לידם הם הניגוד לאשכול והן מציינות את הענבים שהתפתחו לאחר הבציר. האשכול מכיל הרבה ענבים טובים למאכל בעוד שהעוללות מכילות ענבים בודדים, לרוב חמוצים. הנביא מדמה את עם ישראל לגפן או לתאנה שכבר נאספו פירותיהם הטובים, ולא נותרו עליהם אלא שרידים עלובים של תפארת העבר, בצורת פירות מצומקים או פגי בוסר ועוללות...'.

ב. 'מִי אֵל כָּמוך נשֵֹׂא עָוןֹ וְעבֵֹר עַל פֶּשַׁע' (יח) – תפילת מיכה החותמת את ספרו מבוססת על מידותיו הייחודיות של ה' הנזכרות בי"ג מידות שנאמרו למשה לאחר חטא העגל (שמות ל"ד,ו-ז). בתפילת מיכה הושמטו שתי מידות, ונוספו שני דימויים ייחודיים למחילת העוונות: יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתם. לאור שינויים אלה מהו יסוד המחילה בנבואת מיכה. שימו לב גם למידה הפותחת ומסיימת את התפילה.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"