זה היה הרגע שאליו הובילו השלבים הקודמים – נפילת החומות וכניעת ערים. הצבא האמורי-כנעני יצא מן החומות ונערך למצור על גבעון. וכך הפך למטרה נוחה לצבא ישראל.
מלך ירושלים האמורית-כנענית ראה את נפילת יריחו והעי, ואת כניעת הגבעונים, והבין שהַמְתָנָה לבני ישראל בתוך החומות הפכה לשגיאה אסטרטגית. הגבעונים העניקו לישראלים פרוזדור שליטה מיריחו עד קרית-יערים (=אבו גוש), שיהפוך אחר כך לנחלת בנימין.
נוצר הכרח גמור להקים צבא אמורי-כנעני גדול בהנהגת מלך ירושלים, כדי להשתלט מחדש על המרחב הגבעוני החיוני, מַפתֵח השליטה על ירושלים מצפון-מערב.
זה היה הרגע שאליו הובילו השלבים הקודמים – נפילת החומות וכניעת ערים. הצבא האמורי-כנעני יצא מן החומות ונערך למצור על גבעון. וכך הפך למטרה נוחה לצבא ישראל, שעלה מן הגלגל "כל הלילה" (ט) ותקף בהפתעה מאחור, עם אור ראשון ועם שמש זורחת בגב הישראלים ובעיניים של האמורים-כנענים.
הלם ההפתעה וההכרעה הצבאית בשדה הקרב הובילו למנוסה כללית, ולא חזרה לירושלים (כי הדרך נחסמה) אלא ל"מורד בית חורֹן" (יא). כאן עלתה שאלה קריטית – האם יספיקו האמורים-כנענים לחלץ את רוב חייליהם, כדי להתארגן למלחמה נוספת? או שהמפלה בגבעון תהפוך לתבוסה גמורה עם "אבני הברד" במורד בית חורון?
מימד הזמן הוא כאן העיקר – בפעם האחרונה התערב ה', כאן בפרקנו, באופן ישיר וגלוי במלחמות יהושע, במה שנחשב בפרק כנס הגדול ביותר בכל הזמנים (יב-יד). בכל זאת, הרלב"ג והרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ב, לה) פירשו ש"אותו היום היה בעיניהם בגבעון כיום הארוך ביותר מימי הקיץ שם", ולא רצו לקבל שינוי בחוקי האסטרונומיה.
עיקר הנס היה בזמן מספיק להכרעה צבאית מהירה, שלא תאפשר התאוששות בשנים הבאות, וזה מה שמתואר בהמשך הפרק.
עם זה מודגש פעמיים (טו, מג), שצבא ישראל לא נשאר בערים שנפלו, אלא חזר למחנה בגלגל.
באדיבות אתר 929