אסור לספור אנשים

בימיו של דוד, שלוש שנים אחרי הרעב הכבד (כ"א, א), בא על ישראל עוד חרון אף ה'. מדוע? רמז לתשובה נמצא בהחלטת דוד לדעת "אֵת מִסְפַּר הָעָם" (כ"ד, א-ב) - מבצע מִנְהָלִי אדיר בן תשעה חודשים ו-20 יום - ויואב בן צרויה, שניהל אותו, חשב שהוא מיותר.

לפי הפרק המקביל בדברי הימים א (כ"א, ה-ו), החליט יואב לא לִמְנוֹת שני שבטים שהיו קשורים למקדש: בנחלה - בנימין, ובשֵירות - לוי. ל"מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם" היו תוצאות שונות: הפרש של 300 אלף בין המספר בפרקנו (כ"ד, ט) לבין המספר הגדול יותר בדברי הימים א (כ"א, ה). הסתירה בין שתי התוצאות מוסברת במקום אחר בדברי הימים א (כ"ז, כג-כד): כפי הנראה כלל המספר הגדול יותר גם את הצעירים "לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה". לבסוף נשאר המספר הרשמי רק של המגויסים לצבא.

בתורה (שמות ל', יא-טז) נאמר במפורש שאסור לספור את העם אלא למטרה ראויה (הקמת המשכן) שיש בה כפרת נפשות, וכי אסור לנקוב במספר אלא "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (במדבר א', ב ועוד) באמצעות "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" לכל נפש, "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל', יב). אותם עקרונות נשמעים גם בפרקנו:

1. אסור לספור אנשים כי לכל איש יש שֵם. אנשים אינם מספרים. גדולי הצוררים הפכו אנשים למספרים בלבד.
2. אסור לספור עַם לסיפוק גאוות שליטים ולהבטחת שלטונם אלא רק למטרה ראויה הקשורה לקודש, ובדרך של כפרת נפשות.
3. אם פוקדים חיילים לצורכי הצבא, עושים זאת רק מגיל גיוס, ולפי הצורך.

מפקד אוכלוסין מודרני ומספרי זהות הוסברו בצורכי תכנון וניהול של תקציבי המדינה והותרו משום כך, ועדיין שוררת מרירות בלב רבים המרגישים 'שקופים' בַּיחס של משרדי השלטון ושאלים: 'האם סופרים אותנו?'   

באדיבות אתר 929