אני לא חלק מזה

מול יואב דוד חסר אונים, אבל מול אנשים שניסו לנצל את המציאות העכורה ולהיבנות מרצח פוליטי הוא פעל - הוא שפט והוציא אותם להורג מיד, יחד עם אמירה מוסרית נוקבת, שתהדהד לדורות. אסור לשלוח יד לא רק ב'משיח ה'', ומי שרוצחים אדם חף מפשע ("צדיק") בלילה "על משכבו", ומביאים את ראשו כדי לזכות בתהילה, הם "רשעים" (יא), ודינם תלייה אכזרית.

חילופי שלטון במשטר מלכותי היו מלווים כמעט תמיד בחיסול אכזרי של בני המלך המודח, כדי למנוע מראש מרד עתידי של טוענים לכתר. אלה ניסו לברוח ולמצוא מקלט 'מדיני' בארץ יריבה למלך החדש. אבל דוד לא רצה להגיע כך למלוכה – הוא לא שלח יד בשאול בשתי הזדמנויות שכאילו נפלו עליו 'משמים', הוא שמע לאביגיל ועצר את עצמו מלפגוע בנבל, הוא ניסה להציל את שאול ויהונתן במלחמה, הוא הוציא להורג 3 אנשים ששלחו יד במלך – אבל מסביבו ובממלכתו היו אנשים קשים, שחשבו ופעלו לפי הקודים המקובלים.

דווקא חז"ל לא ויתרו לדוד בנקודה זו, והטילו עליו אחריות מלאה גם למעשי יואב. במדרש מפתיע בגמרא (סנהדרין מח עמוד ב) אנו מוצאים ביקורת נוקבת על הקללה של דוד נגד יואב וביתו – "כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בדוד ובזרעו". לדעת אמוראי בבל, דוד ניסה לנקות את עצמו מדם אבנר בן נר "עד עולם" (ג, כח-כט) ולהטיל את כל הקללות על ראש יואב, והגמרא מוצאת את כולן בדוד ובזרעו.

כל האומר בשם חז"ל שאין חטא לדוד, אינו אלא טועה בהבנת הגמרא.
החשבון המוסרי הנוקב ממשיך מדברי דוד, ומדברי הנביאים, אל דברי חז"ל.

באדיבות אתר 929