אנו מוכנים לתת אמון גמור ומוחלט במי שגורלו קשור בגורלנו. רעיון זה מקופל ומתומצת בשלוש מילים בפרק צ"א – "עמו אנוכי בצרה" (טו) - הקב"ה כביכול אומר לאדם 'אני איתך!'.

 

רגע לפני ההמראה, שאל אותי האדם שלצידי – "תגיד, אתה מכיר את הטייס?" כשהנדתי ראשי בשלילה, הוא הוסיף ושאל: "הרי לא היית נכנס לניתוח בברך בלי לבדוק היטב מי המנתח, אז איך זה שכולנו עלינו למטוס הזה מבלי שביררנו שום דבר על הטייס?" – מדוע לעולם לא נפקיר את חיינו בידי רופא לא מוכר, אך אין לנו כל בעיה להפקיר את חיינו בידי טייס שאיננו יודעים עליו דבר?

"ההסבר פשוט" המשיך היושב לצידי, "אם הרופא יתרשל במלאכתו - החולה ימות אך הרופא ימשיך בחייו כמעט כרגיל. אם הטייס יתרשל במלאכתו – גורלו יהיה כגורל אחרון הנוסעים".

במילים אחרות – לרובנו אין את הכלים והידע בכדי להעריך את מקצועיותו של טייס או של רופא, ובכל זאת אנו מוכנים לתת אמון גמור ומוחלט במי שגורלו קשור בגורלנו. במי שהחלטותיו ומעשיו משפיעות עליו כפי שהן משפיעות עלינו.

רעיון זה מקופל ומתומצת בשלוש מלים בפרק צא – "עמו אנוכי בצרה" (טו). זוהי כביכול תשובתו של הקב"ה לאדם השרוי במצוקה, באומרו לאדם – 'אני איתך!'.

ואולי מתשובת ה' צריכים אנו ללמוד כדי להשיב לאדם המצוי בקושי. לא הושטת יד קרה ומרוחקת ממרומי מגדל השן, אלא ירידה אל שאול התחתיות שבה הוא שרוי וישיבה לצידו על הארץ. רק מתוך ההשתתפות בצרה תיתכן יציאה אל המרחב.

נראה לי שזה ההסבר המרכזי לחוסר האמון הציבורי במנהיגינו הפוליטיים. התחושה שהחלטותיהם היומיומיות משפיעות באופן דרמטי על רוב הציבור אך כמעט ולא משפיעות עליהם עצמם. תחושה שאין הם עמנו בצרה. מנהיג צריך להיות "טייס". לא "רופא".

באדיבות אתר 929