מה פשר התרסתו הקשה של משה כלפי ה' "והצל לא הצלת את עמך" (כג)? האם סבר שהגאולה תתרחש מיד או שמא פקפק בה? רבי עקיבא מלמדנו כי משה התייסר בצערם של ישראל וביקש לקצר את התהליך.
בפרק שלפנינו אנו עדים לכאורה למפולת רוחנית קשה של משה, כבר בראשית דרכו כמנהיג. זה עתה התייצבו משה ואהרן לפני פרעה וקראו באוזניו: "כה אמר ה' אלהי ישראל: שלח את עמי..." (א). האומנם ציפו כי מיד עם בואם יפרוש פרעה לפניהם שטיח אדום ויאמר: 'רק לכם ציפיתי וכולי לשירותיכם'? הן היה צפוי שתשובתו תהיה: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (ב). יתרה מזו: כבר במעמד הסנה הודיע הקב"ה למשה: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך, ולא ביד חזקה" (ג', יט).
כיצד אפוא נשבר משה כבר עתה והתריס "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני" (כב)?
במדרש מופלא בשמות רבה (ה, כב) מובאת מחלוקת בין ר' ישמעאל ור' עקיבא בהבנת פשר דברי משה. רבי ישמעאל, במה שנראה כפשט הכתובים, מותח ביקורת על משה אולם רבי עקיבא מסביר אחרת את דבריו:
"(- כך אמר משה): יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין?"
דבריו הנוקבים של ר' עקיבא מכוונים לעומק פשוטו של מקרא. חלילה – אומר ר' עקיבא – לחשוד במשה שלא האמין בגאולה העתידה, אבל זעקתו היא זעקת הכאן והעכשיו, בשם העם המתפתל בייסוריו. משה מתייפח לפני ריבון העולמים ואומר: אין לי ספק שתבוא הישועה. אבל ראה מה קורה בינתיים: יום יום נהרגים ילדים קטנים, יום יום הולכת ומתארכת רשימת האלמנות והיתומים; האומנם לא אכפת לך מאותם ילדים ההופכים ללבנים לבניין?
ובשולי הדברים נוסיף ונאמר: קול בכיים של "הנתונים תחת הבניין", מאז ועד היום, אסור שיביא אותנו "להסתפק במועט" ולהתפשר על יעדי הגאולה השלמה. אבל זכאים אנו לאחוז בשיפולי גלימתם של משה רבנו ור' עקיבא ולומר לרבון העולמים: דיין אלמנות ואבי יתומים, אל נא תתעלם מבכיים של הנתונים תחת הבניין. תמהר ישועה ותחיש גאולה ותשוב לציון ברחמים רבים.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות