אמונת הייחוד

עלייתו של כּוֹרֶש (השני) על בימת ההיסטוריה מתוארת בנבואה בצורה יוצאת דופן –

"אשר הֶחֱזַקתי בִּימינוֹ

לְרַד לפניו גוים

ומָתְנֵי מלכים אֲפַתֵּחַ,

לִפְתֹחַ לפניו דְלָתַיִם

וּשְעָרים לא יִסָגֵרוּ...

אני ה' הקורֵא בְּשִמךָ

א-להי ישראל –

למען עַבדִי יעקב

וישראל בְּחִירִי...

למען יֵדעוּ מִמזרח שמש ומִמערבהּ

כי אֶפֶס בִּלעָדָי,

אני ה' ואין עוד;

יוֹצֵר אור וּבוֹרֵא חֹשך,

עֹשֶׂה שלום ובוֹרֵא רָע,

אני ה' עֹשֶׂה כל אלה"

(א-ז)

הנביא הכיר וידע את אמונת זָרָטוּסְטְרָא (הקדומה, שבימי כּוֹרֶש כבר הפכה לדת רשמית בפָרַס), בחלוקת השליטה בעולם לשתי רשויות – הטוב והרע – והוא ניסה לשכנע, שרק ה' אחד מנהל את הכל, את האור והטוב כמו את החושך ואת הרע – ההוכחה לכך תתגלה בשעה שייפתחו שערים לפני כּוֹרֶש.

אכן, בבל (בתמיכת כוהני מקדשיה) פתחה את שעריה לכוֹרֶש מלך פרס. הוא התקבל בה כמושיע במצב האַנַרכי ששרר בה – המלך נַבּוּנַאיד יצא לחצי האי ערב, והקדיש שנים להתבודדות, בעוד בֵּלשַאצַר העוצֵר חוגג בשיכרון (דניאל ה', כג) והממלכה נהרסת – אבל כּוֹרֶש לא קיבל את אמונת הייחוד.

בהצהרת כּוֹרֶש ליהודים נכתב (בעברית) –

"כל ממלכות הארץ

נתן לי ה' א-להי השמים,

והוא פָקַד עלי

לבנות לו בית בירושלִַם אשר ביהודה..."

(עזרא א', ב; דברי הימים ב ל"ו, כג) –

הנבואה התקיימה בדיוק לפי התפיסה האמונית הישראלית. פתיחת השערים לכוֹרֶש, כמו גם פקידת ירושלים ובניית הבית לה' מחדש (70 שנה אחרי חורבנו), הן ההוכחות לשלטונו המוחלט של ה' על כל המציאות. מי שניסח עבור כּוֹרֶש את הפתיח העברי להצהרה הבין היטב את הנבואה, ואת משמעות ההצהרה עבור היהודים.

אולם כּוֹרֶש ההיסטורי היה רחוק מהאידיאל הנבואי.  

באדיבות אתר 929