אם להכות, אז בעדינות

כשהייתי צעיר, עוד קיבלנו סטירות לחי לשם חינוך כדבר מקובל. ובכיתה א', מורה שברה עלי סרגל - אני זוכר עד היום את המקום בו ישבתי, ואת הרמת הידיים לגונן על הפנים.

ברוך השם, היום מכות לשם חינוך אסורות באופן רשמי, אף כי לא נעלמו לגמרי.
אבל האלימות בבתי הספר לא פחתה, ואולי אפילו התעצמה - אם מורים לא מרביצים לתלמידים, אזי תלמידים מרביצים יותר לחבריהם החלשים מהם, וכמה מהם גם מרביצים למורים. אלימות נובעת בעיקר מתחושות חולשה, ומפחד לאבד מעמד וסמכות. ואלו בעיות נצחיות של כל בני האדם, במיוחד של חלשים, במיוחד של צעירים, וגם של הורים שמאבדים שליטה.

אישית, אינני מאמין במכות, וגם לא בהטפה מוסרית ובדברי תוכחה, כי הצלפות של מילים חדות ופוגעות (לפעמים יותר ממכות!), גם הן לא מועילות לטווח ארוך, והשפעתן השלילית עולה על כל תועלת זמנית של הרתעה והפחדה. כל ימי כמחנך דגלתי בהשפעה דרך שיח חֲבֵרי 'בגובה העיניים', וקשר חם ואנושי. רק פסוק אחד מצאתי לי במשלי - "חֲנֹך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו);

אפילו הנביאים הגדולים שלנו לא הצליחו לעצור את ההשחתה ואת הנטישה בתוכחות המוסר המרשימות ביותר, ולרוב לא הקשיבו ולא שמעו להם, כפי שהם עצמם מודים.

אבל רוב חכמת משלי חשבה אחרת ממני, וביססה את הקו של "חוֹשֵׂך שִבטוֹ שׂונֵא בנו" לדורות רבים, ועם זה, אני שומע גם סייגים - להכות בעדינות, "בַּשֵבֶט", לא 'מכות רצח', לא לגרום חבלה, לא מתוך כעס ואובדן שליטה, אלא מתוך אהבה ושאיפה להציל את נפש הילד, שלא יתדרדר לפשיעה, חלילה.

בלשון זו כתב הרמב"ם [1] על מלמדי תינוקות: "...ואינו מכה אותם מכת אויב, מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה", והיו נוהגים להכות מכה קלה על קצות האצבעות.

כל הורה ומחנך, שלא כפוף להוראות משרדי החינוך, ואינו מסכים לשיטות שלי, אלא דוגל בשיטת החינוך של הרמב"ם ברוח 'משלי' - חובתכם לשמור מכל משמר על הקווים האדומים, ולמנוע מכות אכזריות בכל תוקף.

בן חכם [שומע] מוּסַר אב – ולֵץ לא שָמַע גערה (יג, א);
חוֹשֵׂך שִבטוֹ שׂונֵא בנו – ואֹהֲבוֹ, שִחֲרוֹ[2] מוסר (יג, כד);
יַסֵר בנך כי יש תקוה – ואֶל הֲמיתוֹ[3] אַל תִשָא נפשך (יט, יח);
אַל תִמנַע מִנער מוסר, כי תַכֶּנוּ בשֵבֶט (=מכה עדינה) לא ימות –
אתה בשֵבֶט תַכֶּנוּ, ונפשו מִשְאוֹל תַציל (כג, יג-יד);
שֵבֶט ותוֹכַחַת יִתֵן חכמה [בנער] – ונער מְשֻלָח מביש אמו (כט, טו);
יַסֵר בנך וִינִיחֶךָ (=יִתֵן לך מנוחה), ויִתֵן מעדנים לנפשך (כט, יז);
חֲנֹך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה (כב, ו);
חֲכַם בני ושַׂמַח לבי, ואשיבה חֹרְפי[4] דָבָר (כז, יא);
בני אם חָכַם לבך, ישמח לבי גם אני (כג, טו);
חֲדַל בני לִשמֹע מוסר [ולהתעלם], לִשגוֹת מֵאִמרֵי דעת (יט, כז);

שְמַע אתה בני, וַחֲכָם, ואַשֵר (=וחַזֵק) בַּדרך [הטובה] לבך (כג, יט-כו) –
אַל תְהי בסֹבאֵי יין, בזֹללֵי בשר למו[5] ...
שמע לאביך זה (=אשר) יְלָדֶךָ, ואַל תָבוּז כי זָקְנה אמך –
אמת קְנֵה ואַל תִמכֹּר, חכמה ומוסר ובינה –
גיל יָגיל אֲבי צדיק, ויוֹלֵד [בן] חכם וישמח בו –
ישמח אביך ואמך, ותָגֵל יוֹלַדתֶךָ –
תְנה בני לבך לי, ועיניך דְרָכַי תִצֹרְנה (=תנצורנה, תשמורנה)...

[1] הלכות תלמוד תורה פרק ב, ב.
[2] עם שחר - 'בני הִזָהֵר', ואם יש צורך, גם מכה קלה בבוקר.
[3] חלילה לא לומר מילים כמו 'יותר טוב שתמות'.
[4] המחרף אותי וטוען (למשל) - 'החינוך שלנו יותר טוב'.
[5] פסקת משל ארוכה זו מתקשרת לפרשת 'בן סורר ומורה' בספר דברים (כא, יח-כ), ומנסה למלא תוכן בדברי אביו ואמו - "בננו זה סוֹרֵר ומֹרֶה, איננו שֹמֵעַ בקֹלֵנוּ, זולֵל וסֹבֵא", ואף את התיאור: "ויִסְרוּ אֹתו ולא ישמע אליהם", אבל, כחכמת משלי, איננה מבקשת "המיתו" (יט, יח).

באדיבות אתר 929