אם הייתי במקומכם

"גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה, לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי, אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים, וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי. אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי, וְנִיד שְׂפָתַי יַחְשֹׂךְ. אִם אֲדַבְּרָה לֹא יֵחָשֵׂךְ כְּאֵבִי, וְאַחְדְּלָה מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ" (ד-ו).

פרשנים רבים סוברים שאיוב קובל על רעיו על שאינם יודעים כיצד לנחם. 'אילו אני הייתי במקומכם הייתי נוהג אחרת'. אבל אני קורא את הפסוקים הללו הפוך, לא רק שאיוב מבין את הביקורת של רעיו, הוא גם מודה שאילו היה במקומם היה אומר דברים דומים, שהרי למביט מהצד על סבל חברו קל מאוד להעיר או להאיר על התנהגותו ועל דרכיו. קל לומר לזולת מה עליו לעשות ומה עליו לשנות, שהרי בין אם תדבר ובין אם תשתוק לא תפסיד דבר.

אבל לסובל עצמו אין סבלנות לדברי תוכחה, ובעצם גם לא לדברי נחמה. הוא לא רוצה שיסבירו לו ולא מצפה שיבינו אותו. כל מה שהוא זקוק לו הוא אמפתיה - שותפות שקטה בצערו, חבר שישב לידו וישתוק איתו, כמו שעשו הרֵעים בשבעת הימים הראשונים, לפני שהחל הויכוח. יותר מזה אי אפשר וגם אין צורך ביותר. 

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

באדיבות אתר 929