אם אשמתי, הריני מתחנן

אחרי כל תפילה צריך לבוא תחנון - מי ששמח להתפטר מ'תחנון' באיזה תרוץ דחוק, מי שלא קורס לנפילת אפיים אחרי עמידה בתפילה, אולי לא מבין את הזכות הגדולה, שה' נתן לנו לעמוד לפניו ולהתפלל.

אברהם אבינו, הראשון שה' בחר בו וגילה לו את הקץ הקרב של סדום, הראשון שעמד לפני ה' וזעק בתפילה - "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? ...חָלִלָה לְךָ..." (בראשית י"ח, כג-כז), ומיד עם תשובת ה', קרס בתחנון - "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", והחל לבקש על המספרים.

גם אצל דוד - אחרי תפילות הזעקה החריפות והקשות מגיע תורה של תפילת תחנון; הביטחון העצמי נסדק באפלת המערה - "הוֹשִׁבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם" - והתעוררו הרהורי חרטה: שמא כל הסבל הזה בא עלי כי חטאתי? במה כשלתי? היכן טעיתי? האם אפשר לזכור הכל? אולי לא שמתי לב? אולי שכחתי משהו?

אי אפשר להיות מושלם! ובכל זאת, שמא טעיתי בבריחתי, וגררתי את כל משפחתי לגזרת נדודים?
הוריו של דוד נאלצו לגלות למואב (שמואל א כ"ב, א-ד), ושם כנראה מתו.

אם אשמתי, הריני מתחנן -
"ה' שְׁמַע תְּפִלָּתִי... וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי".  

באדיבות אתר 929