אלישע מול תופעת העבדות

בתחילתו של פרק ד', מתוארת תופעת העבדות בישראל באופן חמור ביותר: הנושה רוצה לקחת לעבדים את שני ילדיה של אלמנה ענייה שאינה יכולה לעמוד בתשלום חובו של בעלה. מעשה זה אסור לפי התורה, אך בעיקר מקומם מבחינה אנושית-מוסרית פשוטה.
האלמנה לא הלכה 'לצעוק אל המלך' על העוול שנעשה לה, משום שהתנהגות זו של המלווה נחשבה לנורמה חוקית בישראל באותם הימים, בהשפעת חוקי העמים האחרים, ועל כן לא היה המלך עושה דבר להצלתה. מסתבר, כי בצעקתה של האלמנה אל אלישע היא קיוותה שהלה יפנה אל הנושה ויוכיחו על כוונתו הרעה, וינסה להניאו מלהגשימה, אולי אף תוך איום בעונש.
ובכן, מדוע לא פנה אלישע אל הנושה, כמצופה? הרי בכך שאלישע הציל אלמנה זו ואת בניה, לא פתר את בעייתן של אלמנות נוספות שעומדות לפני גורל דומה, ולא נאבק כלל בשורש הרע: בנושה המסוים הזה, ובנורמה החברתית המאפשרת לו ולנושים אחרים לנהוג בדרך זו.
אלישע אינו נביא מוכיח. דרכו הנבואית אינה כדרך אליהו רבו "בסופה ובסערה", אלא בשובה ונחת. על שפתיו לא עולה תוכחה חריפה, ואת הופעותיו אין מלוות גזרות פורענות. ממילא אין הוא פועל לשינוי סדרי החברה ולהפיכתם. דרכו היא בהבאת ישועה ופדות לעמו וליחידיו.
צעקתה של האלמנה אינה מביאה את אלישע להילחם בתופעה החברתית כולה. דרכו בפתרון בעיה זו אופיינית: הוא מעדיף לפתור את מצוקתה של האלמנה, לא על ידי התנגשות חזיתית עם הרע החברתי (- עם הנושה), אלא על ידי השמטת הקרקע מתחת לרגליו – על ידי ביטול העילה לקיומו. אם יהיה לאישה כסף כדי לפרוע את חובה, ואף לחיות בהמשך ברווחה מסוימת, לא יהא עוד מקום לניצול ולאכזריות כלפיה. לשם כך יש צורך בעשיית נס, ודרך זו עדיפה בעיני אלישע על פני דרכים אחרות.
התמודדותו של אלישע עם הקלקול החברתי הזה, של עבדות אכזרית ובלתי חוקית, לא היה בכוחה לתקן קלקול זה משורשו ובאופן לאומי רחב. נראה אפוא שקלקול זה המשיך ללוות את חיי ישראל בארצו גם בדורות הבאים.

עוד על אותו עניין ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון 'משפט העבדים בישראל'

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון