אליפז, הגזמת

אחרי נאום הסיכום במענה אליפז עם כתב האישום החמור נגד איוב על מעשיו ו'מחדליו' כשופט, ועם הקריאה האחרונה לחרטה ותשובה, ולקבלת הייסורים באהבה, לא נותר עוד מה לומר - אבל בלדד חש כנראה, שאליפז הרחיק לכת יותר מדי, ואולי אף הפריז בפירוש החיזיון והקול מן הדממה מעבר למה ששמע באמת –

לכן, בלדד חותם (בשפתו הדתית) בדברים קצרים על גדולת הא-לוה - "הַמְשֵׁל (=השלטון) וָפַחַד עִמּוֹ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (כ"ה, ב), וב'תיקון' קל לניסוח הקול מן הדממה, בדומה ללשון הראשונה של אליפז (בפרק ד'), ובשונה מהניסוח הקשה של אליפז (בפרק ט"ו) -
"דְּמָמָה - וָקוֹל אֶשְׁמָע: הַאֱנוֹשׁ, מֵאֱ-לוֹהַּ יִצְדָּק?!  אִם מֵעֹשֵׂהוּ (=מִיוצרו) יִטְהַר גָּבֶר?!
הֵן בַּעֲבָדָיו (=משרתיו) לֹא יַאֲמִין!!  וּבְמַלְאָכָיו [לא] יָשִׂים תָּהֳלָה (=אורה) –  
אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר (=בני אנוש) אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם..."  (ד', טז-יט);

"מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה?! וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו –
אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה!
אֲחַוְךָ (=אומַר לך) שְׁמַע לִי, וְזֶה חָזִיתִי וַאֲסַפֵּרָה" (ט"ו, יד-יז);

כעת בא בלדד וחותם בלשון הקול המסתורי מן הדממה, אבל נזהר מן הניסוח החמור של אליפז 'הקטגור', "נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה"! (ט"ו, טז); בלדד חוזר ללשון הראשונה, "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר, אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם" (ד', יט), ומוסיף, שגם אחריתם 'בעפר' עם "רִמָּה... ו-תּוֹלֵעָה" (כ"ה, ו) –בזה גם מוכח עד כמה נחשב הקול ההוא בעיני הרֵעים כקביעה מוחלטת, כמו 'בת קול ממרומים', שהוכיחה את צדקת הרֵעים ואת אשמת איוב, או על כל פנים את אפסות דבריו -

וַיַּעַן בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וַיֹּאמַר: 

הַמְשֵׁל (=השלטון) וָפַחַד עִמּוֹ! עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו –
הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו?! וְעַל מִי לֹא יָקוּם אוֹרֵהוּ?!

וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵ-ל?! וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה?!
הֵן עַד-יָרֵחַ (=ירח-עד), וְלֹא יַאֲהִיל (ואין לו אור משלו), וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו -
אַף כִּי אֱנוֹשׁ (=שסופו) רִמָּה, וּבֶן אָדָם (=שאחריתו) תּוֹלֵעָה.

באדיבות אתר 929