אלוקי היתומים

"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (ד)

בנבואת הסיום של הושע, נבואת נחמה הקוראת לעם לחזור בתשובה, אנו נתקלים בחלק מהאתגרים שהנביא צריך היה להתמודד איתם. העם טען, כנראה, שהישועה תגיע להם מאשור, ושהסוסים (של מצרים) יושיעו אותם מידי אויביהם, וממילא היה מוכן גם להאמין באלוהים מעשה ידי אדם.

לאורך חלקים גדולים מתקופת בית ראשון, התמודדו הנביאים מול הניסיון של מלכים ומנהיגים להסתמך על סיוע צבאי חיצוני כדי לפתור את בעיותיהם המדיניות. לאור זאת ניתן היה לצפות שהנביא ינסה להביא את העם למסקנה שמי שיושיע אותם הוא הקב"ה. כעת, כאשר העם חוזר בתשובה, הוא מגיע באמת למסקנה שה' הוא הא-לוהים, אבל באופן מפתיע הגורם למסקנה זו הוא לא עוצמתו הצבאית ויכולתו להושיע את העם מידי אויביו, אלא "אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (ד). בכך משנה הושע את התפיסה הכללית של הציפייה מהאל.

הסיבה שהעם מאמין באל היא יחסו של האל לחלש, לעני, לגר וליתום. מצבם אמנם לא משתנה, היתום יישאר כנראה יתום, אלא שיש לו אל שינחם אותו. שינוי תפיסתי זה מאפשר לעם להמשיך להאמין בה' גם כאשר יוצאים לגלות, גם כאשר האל לא מתגלה כאל מלחמות המנצח עמים ואלוהים אחרים, אלא רק ביחסיו עם האדם הבודד, החלש, המסכן שמוצא באמונה בו נחמה גדולה.

הושע מנבא את נבואתו לממלכת שמרון רגע לפני היציאה לגלות, אבל מילותיו המנחמות ליוו את העם היהודי במשך 2000 שנות גלות.

באדיבות אתר 929