התורה מצווה על כל אדם מישראל לחנות "איש על דגלו" (ב). כל אדם צריך להכיר את הדגל המיוחד שלו ולעצב את אורח חייו בהתאם לאותו הדגל. רק כך הוא יוכל לחשוף את אישיותו המיוחדת, ומאידך ידע את מקומו ולא ינסה להתייצב במדרגה שאיננו ראוי לה.
תחילתו של ספר במדבר היא בסידור מחנה ישראל לקראת מסעם אל תוך המדבר. ההתארגנות נוגעת למעגלים שונים של התנהלות והמרכזי שבהם הוא החלוקה לשבטים ולדגלים: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב).
החלוקה לדגלים, כך מסתבר, איננה רק חלוקה טכנית הקובעת את מקומו של כל שבט ושבט בתוך מחנה מסוים – יהודה, ראובן, אפרים או דן – כי אם גם סימבולית. הדגל הוא סמלו של אותו השבט המעיד על אופיו ומהותו.
בחסידות ביקשו לבחון לעומק את עניין הדגלים, ולהעניק מימד נוסף לעניין זה מעבר לתפקיד הפונקציונאלי. ר' קלונימוס מקראקא, תלמידו של החוזה מלובלין, ביקש להתמקד במתח שבין אחדותם של ישראל למרגלות הר סיני "כאיש אחד בלב אחד", לריבוי העולה מתוך "איש על דגלו".
בספרו "מאור ושמש" הוא מדגיש שמחד בני ישראל צריכים להיות יחד בקשר אמיץ, באחדות גמורה ואהבה ורעות, אך מאידך לכל אדם יש דגל המתנוסס מעל ראשו, והאדם מחויב להיות מודע לדגלו, להתבונן בו, ולעצב את אורח חייו בהתאם לאותו הדגל.
למודעות זו, על פי ה"מאור ושמש", שתי השלכות מרכזיות: הראשונה נוגעת לעמידתו של אדם מול מחנה ישראל. הדגל המיוחד של כל אדם מלמדו שהוא איננו רק ישראל אלא גם שייך למחנה זה או אחר. כך אדם יודע למקם את עצמו מבחינה חברתית ויכול להוציא מן הכח אל הפועל את כוחותיו.
השנייה נוגעת לעמידתו של כל מחנה ביחס ל"מחנה שכינה" – המשכן. החלוקה לדגלים יוצרת היררכיה ברורה ביחס לקרובים ולרחוקים מן המשכן. איש אל יפרוץ אל ה' להתקרב אל מחנה לא לו. אל לו לאדם לפרוץ את גבולו ולנסות להתייצב במדרגה שאיננו ראוי לה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון