איפה ישנם עוד אנשים?

למרבה הצער, תגובת בית לחם לא יכולה להפתיע. מצד אחד "וַתֵהֹם כל העיר עליהן, ותֹאמרנה [הנשים]: הֲזֹאת נעמי"? (א, יט); ומצד שני, כנראה בלחישות – 'מי זאת שבאה עם נעמי'? – "המואביה"! (א, כב);
'ראיתם את המואביה'? 'שמעת על המואביה'? 'לא רק שהלכו למואב ברעב ומתו שם, עוד הביאה לנו את המואביה, שמצא שם מחלון המת'.
וכי למה ישבו נעמי ורות לבדן בבית אלימלך, ולא היה להן מה לאכול? כי אף אחד לא היה מוכן להכניס לביתו את 'המואביה'.

המגילה מרמזת על האווירה הזאת בהבלטת 'המואביה' 3 פעמים (א, כב; ב, ב; ב, ו), בדיוק בשלב הזה – "ותשב נעמי ורות המואביה כַלָתהּ עִמָהּ..."; "ותאמר רות המואביה אל נעמי: אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים... ותאמר לה: לכי בתי"; וכאשר שאל בעז את הנער "הנצב על הקוצרים... למי הנערה הזאת? ויען הנער... נערה מואביה היא השבה עם נעמי משְׂדֵי מואב".

המגילה מרמזת וגם אומרת שרות בעצמה מרגישה זרה בבית לחם, ברמז מול נעמי ובמפורש מול בעז, ושניהם השיבו לה באותה מילה, ובלי לדבר מילה ביניהם קראו לה "בתי". 
היחס הזה מצד נעמי מובן מאד, הלוא רות כבת, היא החיבור החי היחיד שנותר לה עם אישה ובניה שמתו, אבל בעז? דוד זקן?!
"הלא שמעת בתי"?! (ב', ח-ט), אצלי יש לך תנאים מיוחדים.

"מדוע...? ואנכי נכריה"?! (ב, י) – שמעתי עליך, על החסד שעשית עם נעמי! את דומה אצלי לאברהם אבינו, "וַתַעַזבי אביךְ ואִמֵךְ, וארץ מולדתֵךְ, וַתֵלכי אל עם אשר לא יָדַעַת תְמוֹל שִלשוֹם; יְשַלֵם ה' פָּעֳלֵך, וּתְהי מַשְׂכֻּרתֵך שְלֵמה מֵעִם ה' א-להי ישראל, אשר בָּאת לַחֲסוֹת תחת כנפיו" (ב, יא-יב) – את לא נכריה.

בעז היה הראשון שקיבל את רות קבלה מלאה ושלמה, כאילו שמע במו אוזניו את אמירתה אל נעמי – "עַמֵך עַמי! וֵא-להיך א-להי! ... כֹּה יעשה ה' לי וכֹה יוסיף..." (א, טז-יז).

רות, האלמנה והגיורת (עוד לפני אישור של זקני העיר), ששמעה לראשונה בחייה דברי נחמה, אך עדיין ראתה את עצמה פחות מ'שפחה', גם תֵשֵב לאכול ולשבוע "מִצַד הקֹצרים", וגם תלקט "בין העֳמרים" (ב, יד-טו) במקום בו מסלקים את כל העניים האחרים, לא שכחה לרגע שנעמי יושבת בבית רעבה.

"וַתוֹצֵא וַתִתֶן להּ, את אשר הותִרה מִשָׂבעהּ"! (ב, יח) – כשאני קורא פסוק זה, עולות הדמעות מעצמן.
האם יש בבית לחם עוד איש כמו בעז?

באדיבות אתר 929