לפי נבואות יחזקאל, קדושתה של ירושלים נוצרת מכח בחירתו של ה' ושכינתו בתוכה, וללא זה אין בה קדושה עצמית.
כאשר יחזקאל עובר לנבואות נחמה, ניתן לשים לב לתופעה מעניינת- שמה של ירושלים לא מוזכר בנחמות.
ישנו רק אזכור אחד בנבואת הרי ישראל, אך שם היא מובאת כמשל נלווה בלבד - "כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם" (ל"ו, לח). כמויות הצאן שהיו בירושלים במועדים יצרו ביטוי ומשל שיחזקאל בוחר להשתמש בו לתיאור תחיית ישראל, אך ירושלים עצמה, בשמה, אינה חלק מהבטחת הגאולה.
בפרק מ' הדבר בולט במיוחד: במקביל לחזיונות המוכרים לנו מיחזקאל, בהם יד ה' לוקחת אותו ירושלמה, מובא גם כאן יחזקאל לאותו המקום, אך באופן מכוון מושמט שם המקום וייחוסו לירושלים- "הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה ... וַיְנִיחֵנִי אֶל הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב" (מ', א-ב) המיקום מתואר בעקיפין -'שָׁמָּה' והעיר לכאורה לא מוכרת לנו ולא מיודעת, סתם - מבנה עיר.
יחזקאל בעצם ממשיך באותו הקו בו התחיל לפני החורבן, ובניגוד לנבואות הנחמה של ישעיהו - המתמקדות בירושלים ובציון - משתדל לרוקן את ירושלים ממשמעות העומדת בפני עצמה, להדגיש את חורבנה הסופי ולעורר ציפייה חדשה אצל הגולים: ציפייה לשיבת ישראל לארצו תחת מלכות ה'.
לכן, גם בחתימת החזיון על העיר העתידית, הוא מחדש את שמה של העיר ל-'ה' שָׁמָּה' (מ"ח, לה) כך שיבטא את העקרון החשוב באמת - קדושתה של העיר וייחודה הם רק בשכון ה' בתוכה.