איסור הקרבה בחוץ מופיע בשתי פרשיות שונות בתורה. כל אחת מהן מדגישה פן אחר של האיסור. נראה כי הדבר קשור לעיתוי בו נאמרה הפרשיה.
איסור הקרבת קודשים מחוץ למקדש מופיע בשני מקומות בתורה – בויקרא י"ז ובדברים י"ב. בכל אחד מהמקומות יש דגש אחר.
בויקרא י"ז, מופיעים שני איסורים - איסור שחיטה בחוץ ואיסור העלאה (הקטרה) בחוץ. מופיעים כאן, אם כן, שני נימוקים לאיסור ההקרבה בחוץ: א. הריגת בעלי חיים הותרה לנח ולצאצאיו רק לצורך אכילה או הקרבה, ולפיכך הקרבה שלא כמצוותה נחשבת כשפיכת דם. ב. חשש מכשול של עבודה זרה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא י"ז, ז).
לעומת זאת, בדברים י"ב, מופיע רק איסור ההעלאה, והטעם לכך הוא יתרון הזביחה במקום המקדש.
נראה כי הפרשיות מציגות בפנינו שני נימוקים שונים לאיסור זביחה בחוץ. ויקרא י"ז נאמר בזמן שישראל היו במדבר והיו קרובים עדיין למצרים ותרבותה, ולכן הדגש הוא על שלילת העבודה בחוץ, על מנת להישמר מעבודת השעירים ושפיכת הדם. מאידך, דברים י"ב נאמר לפני הכניסה לארץ, ומשום כך הדגש בו אינו שלילת החוץ, אלא היתרון שבהקרבה כהלכתה בפנים. המקריב בחוץ מפסיד את האפשרות להתקרב לה' ולעמוד לפניו.
לפי שני נימוקים שונים אלו ניתן לבאר מדוע אין איסור שחיטת חוץ נוהג אלא בדבר הראוי להקרבה בפנים. לפי הנימוק של ויקרא י"ז, רק הקרבת הראוי לפנים מתפרשת כהעדפת מערכת חיצונית על פני העבודה במקדש, ולפי הנימוק של פרשת ראה רק בהקרבת חוץ של הראוי לפנים ישנה החמצה של הזדמנות להתעלות לפני ה'.