בפרק י"ב פס' ב-ד מופיע הציווי לאבד שם עבודה זרה, והאיסור "לא תעשון כן לה' א-לקיכם". מה משמעות ה"שם", ומהו "איבוד שם"? מהו הדבר שאסור לעשות לה'?

 

אחת המשמעויות המקראיות למילה "שם" היא שכינה, נוכחות אלוקית.
נוכחות אלוקית בעולם - של הקב"ה, או, להבדיל, של עבודה זרה -  היא תוצאה של עבודת האל וקביעת מקום עבודה, וערכה נמדד לפי הרושם והפרסום שהיא יוצרת בעולם
. כאשר התורה מצווה על השחתת העבודה זרה, מקומותיה ומשמשיה, ומתארת את הערך של הפעילות הזאת כ"איבוד שם", המשמעות היא שהתורה מצווה על השחתת העבודה זרה, לא רק כביטוי להתנערות של ישראל מעבודה זרה, אלא כמחיקת הנוכחות האלילית של אלוהי העבודה זרה מן העולם.
לפי זה, פירוש הפסוק "לא תעשון כן לה'" (ד) הוא: לא תניחו לנוכחות האלוקית בעולם, לשכינה, לאבד מן העולם; אלא להיפך, יש להגביר ולהעצים את העבודה במקדש, ולא רק את העבודה במקדש, אלא (כפי שמתואר בפסוקים הבאים) את הדרישה והנהירה של כל עם ישראל אל המקדש, כדי שעבודת המקדש תיצור רושם ופרסום בעולם. כדי ששמו של הקב"ה אכן ישכון במקדש, וכדי ששֵם זה ייראה ויתפרסם, העבודה במקדש איננה יכולה להצטמצם לפעילות הפנימית בתוך המקדש, אלא צריכה להיות פעילות שוטפת סביב המקדש, פעילות שתהיה ניכרת כלפי חוץ. כדי להשיג מטרה זו, התורה קובעת שגם קרבנות היחיד, הנדרים, הנדבות, בכורות ומעשר בהמה, כולם יובאו אל בית ה', ויבואו מישראל חבורות חבורות לעבוד ולאכול לפני ה' ולחזות בשכינה.
קביעת מקום המקדש כמקום העבודה הבלעדי, נועד לשרת את המטרה של גילוי שכינה, של האדרת שמו של הקב"ה במקדשו.
התורה מצווה לאבד שֵם עבודה זרה, ולא לאבד את שֵם ה', אלא להיפך - לדרוש למקדש, לבוא לשם, ולהקריב רק שם ולא בבמות.
איסור איבוד שם ה', עיקרו הוא בהשחתת מקום המקדש. יישומים נוספים של איבוד השֵם, על פי תורה שבעל פה, הוא בהשחתה של ביטויים אחרים של רצונו ונוכחותו של ה' בעולם - שמותיו הכתובים של הקב"ה, כתבי הקודש, ועצי הקדש, וכל הדברים ש"נקרא שם ה' עליהם".

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון