הביטוי "כאשר ציוה ה' את משה" חוזר פעמים רבות במהלך עשיית המשכן וכליו. מה פשר החזרה הזאת? דומה כי יש בעשיית המשכן וכליו תיקון לחטא ששורשו בעבודת ה' שלא לפי צו ה' אלא לפי הנראה בעיננו.
שני הפרקים האחרונים של חומש שמות מתארים את כל אשר עשה בצלאל. על הכל יש חותמת כשרות שנעשה "כאשר צווה ה' את משה". לא הסתפקה התורה בתיאור כללי אלא טרחה להדגיש זאת אחר כל בגד ובגד ואחר כל כלי וכלי. מדוע? מה ראתה התורה צורך לחזור על כך מספר רב כל כך של פעמים?
פרשת פקודי נאמרת לאחר חטא העגל ומהווה תיקון למה שנעשה שם. בחטא העגל ביקש העם לעבוד את ה' בדרך שבה הוא רצה וחשב שנכון וראוי לעבוד ללא המתנה לציוויו של ה'. ואילו בבניית המשכן שמהווה תיקון לאותו המעשה ודרך להשראת שכינה יש להדגיש כל העת כי יש לעשות זאת רק בדרך בה ה' ציווה ללכת ולא בדרכים אחרות הנראות לנו לנכון. דרכים אחרות אינן אלא עבודה זרה, עבודת עצמנו.
זהו בדיוק הפער בין המשכן שמאפשר השראת שכינה, לעגל שגורם לחרון אף ולסילוק שכינה. בדרך זו נוקטת התורה גם בתיאור עבודת היום השמיני, יום חנוכת המשכן (ויקרא ט'). גם שם חוזר הביטוי "כאשר ציוה ה'" מספר לא מבוטל של פעמים. הדגשה זו מהווה מעין 'הקדמת תרופה למכה' לחטאם של נדב ואביהו שהקריבו אש זרה "אשר לא ציווה אותם" (שם י', א).
מכאן המסקנה שניתן לזכות להשראת שכינה ודבקות בה' רק לפי צו ה', ולא בדרכים שונות המוצאות חן בעיננו.