אין צדיקים

בתחילת פרק ט', רואה יחזקאל ששה אנשים מגיעים עם כלי משחית בידם מכיוון צפון (המוכר כמקום הגעת פורענות). תפקידו של הסופר הוא לסמן, באמצעות תו על המצח, את אלה המביעים צער על התועבות הנעשות בעיר כדי שיפסחו עליהם, בעת שלגבי כל היתר ניתן הציווי להכות בהם ללא חמלה. התיאור המפורט והמוחשי ממחיש כי המציאות המתוארת איננה תיאורטית.

מעשה זה מהווה נדבך נוסף לתפישת הגמול האישי ביחזקאל. גם בדור שלא ניתן לשנות בו את גזרת החורבן, הצדק האלוקי ניכר בכך שהצדיק יחיה בצדקתו ורק הרשע ימות בחטאיו. עם זאת מודגש כי כל החוטאים יהרגו ("זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית", פס' ו).

במקביל להגעת האנשים, כבוד א-לוהי ישראל מתחיל את מסעותיו מחוץ למקדש.

בהמשך, מתוארת הריגת הזקנים בחצרות המקדש. בפסוקים אלה הגורם לטומאת המקדש הוא צו ה' להרוג בני אדם בחצרותיו – מעשה שאין לו אח ורע במקרא. כיצד מצווה ה' לעשות מעשה שתוצאתו היטמאותו של המקדש בניגוד לציווי לשמור על קדושתו? התשובה טמונה בכך שהבית כבר נטמא כתוצאה ממעשי העם – ובראשם השכבה המנהיגה אותו. טימוא המקדש על ידי ה' מעיד כי כבר בשנה השישית לגלות יהויכין, כשבע שנים לפני החורבן כבוד ה' איננו נמצא בו עוד.

יחזקאל איננו נשאר אדיש למראה:

"וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם וְנֵאשְׁאַר אָנִי וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק וָאֹמַר אֲהָהּ ה' א-להים, הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם?!" (ח).

תגובתו מלמדת כי הוא איננו רואה (במראה הא-לוהי) אנשים שפוסחים עליהם משום שמצחיהם מסומן בתו. ניתן אם כך להסיק כי לא נמצאו צדיקים הראויים להצלתם בעת החורבן.

מתגובת יחזקאל אנו למדים גם על מעורבותו האישית, המתבטאת בבהלה שהוא חש כשדברי הנבואה מתממשים לנגד עיניו וקיים חשש כי אכן מיושבי ירושלים לא ישאר שריד.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון