מזמור י"ד מתאר מציאות קשה של חטאים, עד למצב ש"אין עשה טוב" בארץ. במה שונה העונש הצפוי מעונשם של דור המבול? באיזו תקופה עוסק המזמור שלפנינו? ממה נובעת האמירה כי "אין אלוקים" (א)? ובמה שונה הלך הרוח במזמור שלפנינו מזה שבנבואת ירמיהו שאף הוא התייאש ממצב העם?
א. חלוקת הפסוקים ומבנה המזמור: המזמור נחלק לשלושה חלקים - החלק הראשון (א-ג) - תיאור המצב העגום; החלק השני (ד-ו) - העונש המיועד לחוטאים; החלק השלישי (ז) הוא תקוות המשורר. בחלק הראשון והשלישי יש אפיפורה (סיום משפט במילים דומות): "אין עשה טוב" (א; ג), "ישועת ישראל" – "ישמח ישראל" (ז).
ב. המזמור קשה לקריאה מצד המהות שלו. המזמור פותח בדברי הנבל: "אין א-להים" (א) ולא מדובר כאן באדם בודד אלא בקבוצה של רשעים שטוענים כך: "השחיתו התעיבו עלילה – אין עשה טוב" (שם). המשורר מתאר את הקב"ה משקיף על בני האדם כדי לראות אם יש עושה טוב ומגיע למסקנה ש"הכול סר יחדו" (ג). התיאור הקשה הזה יכול להזכיר את סיפור המבול וחורבן סדום, אלא שבמזמור שלנו אין החרבה של העולם, אלא טיפול ממוקד ברשעים. כך גם המשורר רואה תקווה לאחר הפורענות: "מי יתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה' שבות עמו" (ז).
ג. באיזו תקופה עוסק המזמור? מה כוונת המילים "בשוב ה' שבות עמו" (ז)? אפשר בהחלט להסביר שאין הכוונה ממש לקיבוץ גלויות אלא לחזרת המצב לקדמותו (כך גם באיוב מ"ב, י, וכך מפרש דעת מקרא). אפשרות אחרת היא להבין שמדובר בכך שהעם יחזור מהגלות כמו "בשוב ה' את שיבת ציון" (קכ"ו, א). לפי זה יש להבין את המזמור כולו כמוסב על ימי הגלות.
ד. אם נפרש שהמזמור מוסב על הגלות, תתקבל קריאה שונה. הנבלים והחוטאים טוענים שאין א-להים אולי משום שהם גלו, והם בטוחים בכך שה' עזבם. המשורר מדגיש את ההיפך: "ה' משמים השקיף על בני אדם" (ב) – החוטאים חושבים שה' כבר לא רואה אותם מכיוון שהם גלו מהארץ, אך ה' משקיף מהשמים עליהם. המשורר מזהיר את החוטאים, שהרי "הלא ידעו כל פעלי אוון" שמי ש"אכלי עמי..." ובשם ה' לא קוראים סופם להגיע ל"שם פחדו פחד" מכיוון ש"א-להים בדור צדיק" (ד-ה).
ה. בספר ירמיהו אפשר גם כן למצוא ייאוש כללי מההתנהגות של העם: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ: ... וַאֲנִי [=הנביא] אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם: אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ ה' מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת: עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם... כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם" (ירמיהו ה', א-ו). ירמיהו מתייאש גם הוא מהמצב שבעם, אך הוא לא תולה תקווה אלא מנבא פורענות חמורה. ייתכן שהזמן שבו נאמרת הנבואה אל מול הזמן שבו עוסק המזמור משנה את אופי הפורענות. במזמור ישנה תקווה ורצון שהרשעים ישובו מדרכם, ואילו אצל ירמיהו ישנה פורענות קשה, ללא תקווה.