אין נחמה

ירבעם, מלך ישראל, סמל הרִשעה ששמו נחרת לדיראון עולם. רק ב'פרק' הקודם מינה לו "כהני במות מקצות העם", "נביאים מִטַעַם" בלי טעם, אך בשעת האמת הוא יודע שלא יוכל להיוושע מהם. למרות שבדרך כלל רודף הוא את נביאי ה', בשעת צרה נזכר המלך בקיומם, "מנדב" את רעייתו למשימה, משלחה לקו האש הראשון, אל הנביא, עטויה בתחפושת.

כמיטב מסורת השוחד של "שלח לחמך על פני המים", וכאילו "אין נבואות חינם", הוא נותן בידה מנחת שוחד לנביא: עשרה לחם, נקדים (כבשים? ראו בראשית ל"א, י) ובקבוק דבש, אולי כדי שהנבואה תהא מתוקה כמותו.

אחיה השילוני (שחז"ל זיהו אותו כרבו של אליהו הנביא), נביא אמת זקן וקהה עיניים, למראית עין הוא נראה כ"עַד דלא ידע", אך לאמתו של דבר הוא יודע כל מכוח קול שמים שנגלה עליו. קומדיה - שמא טרגדיה? - שייקספירית במיטבה. מה שנראה במבט ראשון כתיאטרון אבסורד, עולם נטול אל, חסר משמעות ויד מכוונת, מתגלה כמציאות שיד ה' מכוונת אותה מהחל ועד כלה. מאת ה' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו.

במבט ראשון, שטחי, יש כאן מצג אכזרי, ולו למראית עין, של אטימות לב וחוסר אמפתיה לנוכח ייסוריה קורעי הלב של אמא, שלִבָּה יוצא אל בנה המתייסר בכאביו. אכן, דבר הנביא אינו פינת ליטוף. נביא אמת אינו מחלק קמעות ואינו מנחם את הבאים אליו באמירות סרק נבובות. "יהיה טוב". "אל תדאגו, יהיה בסדר".

נביא אמת דובר אמת, גם אם קשה היא, מוכיח בשער, מתריע על עוולות, זועק חמס נגד חטאת המלך.

נחמה אין כאן. אפילו לא קמצוץ של תקווה. אך יש כאן אמת גדולה, שגם אם ראשיתה קשה, אחריתה נועדה להביא עמה אך טוב.

באדיבות אתר 929