אין מתאבל ואין מנחם

בפרק כ"ד שני סיפורי פרידה: פרידה מאשת יחזקאל ופרידה מהמקדש. הקשר שבין הפרידה האישית של יחזקאל והפרידה הציבורית של העם מהמקדש מהדהד בדברי הגמרא:

"וא"ר יוחנן כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר: 'בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ' וכתיב: 'וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב' וכתיב 'הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם' " (מסכת סנהדרין דף כב ע"א).

אך בפסוקים ניכר גם ההבדל שבין שתי הפרידות; בעוד אשת הנביא נלקחת, המקדש מחולל: "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי...". ההשוואה מלמדת כי חילול המקדש הינו מעשה בלתי הפיך. במילים אחרות, בניית המקדשים שלאחר חורבן המקדש הראשון שחולל היא יצירה חדשה, ולא שחזור המקדש שנהרס.

יחזקאל מצווה שלא להתאבל על אשתו, וזאת בדומה לציווי לאהרון שלא להתאבל על מות בניו. אצל יחזקאל הסיבה להימנעות מאבלות היא מכורח תפקידו להיות להם למופת.

מדוע עם ישראל מצווה שלא להתאבל על החורבן? קיימות לכך מספר גישות פרשניות:

ניתן לטעון שקשה המחשבה שהאחראי הישיר לאסון יתאבל עליו לכשיקרה.

תשובות נוספות יכולות להיות שבהימנעות מהאבל ניתן לראות סוג של ענישה אלוקית, או לחלופין סוג של קבלת הדין.

שני פירושים אחרים מופיעים ברש"י וניתן אולי ללמוד מהם גם על מהותה של אבלות. בפירוש הראשון מסביר רש"י שלא תתאבלו "כי אין מנחמים לכם... ואין אבילות אלא במקום מנחמים". כלומר, הניחום הוא עיקר עניינו של האבל, וכל עניינם של מנהגי האבלות הוא להבליט אותו כחריג וכשונה, ובכך למשוך אליו את המנחמים. באסון ציבורי, לפי פירוש זה, אין מקום לאבלות כי אין מי שפנוי לנחם.

פירושו השני של רש"י הוא 'שתהיו יראים לבכות לפני הכשדים שאתם בתוכם'. לפי פירוש זה, עיקר עניינה של אבילות הוא הבכי והחצנת הרגשות, בכי הבא הרבה פעמים עם כעס ומרמור המבטאים חוסר השלמה עם המצב הקיים. הבעיה בכך היא שדבר זה יכול להתפרש על ידי הבבלים כמרידה בעליונותם.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון