ענתות נמצאת על גבול המדבר וב"צל" הגשמים. לפיכך ניכרת ביבול שדותיה כל תנודה בכמות הגשמים. היבול אז זעום מאוד והמצוקה גדולה. אין תימה, אפוא, שהמחסור הזה, אשר חזר ובא מדי פעם בפעם, חדר לתוך נבכי נשמתו של הנביא עד כדי השתקפות ברורה בנבואותיו.
בטיולים רבים סיירתי במדבריות אפרים, בנימין ויהודה, לאורך שפת ים-המלח והנחלים היורדים אליו, בנחלי הנגב, במישוריו ובהריו. לא אחת הציק לי ולחברי הצמא עד למאוד, ורבות נהנינו והשיבונו את נפשנו הצמאה בגבים הנפלאים המלאים מים טהורים בימות החורף. וגם אם עמדו ימים רבים - לא היססנו לשתותם בתאווה בהיותנו עטופי צמא (אם רק לא המליחו יותר מדי עקב התאדותם). אולם בחורף של שנת תש"ז, כאשר הלכנו לאורך מדבר יהודה מירושלים ועד סדום, ומשם הלאה הנגבה - גבר עלינו הצמא עד מאוד. הייתה שנה מעוטת גשמים, וכל הגבים היו יבשים. פעמים רבות שירכנו רגלינו הרחק בתקווה למצוא מים בגבים לרוות נפשנו ונפש חברינו, ונחזור אל המחנה כלעומת שבאנו. כלינו ריקים, ובפינו הבשורה הנוראה: אין! וניאלץ להסתפק רק במי המעיינות הבודדים, אשר נקרו לנו בדרכנו אך אחת ליומיים או יותר.
אז הבינותי היטב את התמונה אשר מצייר ירמיהו - והיא איננה מחיי העיר ירושלים, אלא מחיי הרועים במדבריות השואפים לטיפת מים, הם וצאנם, והגבים אשר כה מיטיבים עמם כל העתים יבשו הפעם כליל, כי לא היה גשם בארץ. והם מנסים לחפש בכל מקום ומקום אולי ירד אי-בזה קצת גשם ומילא גבים במימיו אבל לשווא.
ובכן, ירמיהו נותן כאן תיאור מלא-חיים של סבלות הרועים במדבר בעת בצורת; אדירי הצאן, הם ראשי הרועים, שלחו את צעיריהם, את נערי הרועים עושי דברם, לכתת את רגליהם הרחק ולחפש אולי ימצאו מים בגבים רחוקים, ונתנו כלים בידיהם להביא להם מים. הללו הלכו בתקוות-מה, אבל חזרו רצוצים ועייפים, בושים ונכלמים, חזרו עם כליהם ריקם, ואין קץ לאכזבתם.
אלה הם דברי נביא המכיר את תנאי המדבר בגשם ובחמה, ובשנת בצורת, כי היה דר על גבולו וחדר לתוכו פעמים רבות. ואם גם מוסבים דבריו על ירושלים, הוא שאל אותם מחיי הרועים במדבר, והתמונה הזאת היא שעמדה לנגד עיני רוחו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת