איך מונעים מריבות?

במבט כללי, רוב המריבות פורצות בגלל סכלות, ומתעצמות בגלל תגובות של כסילים. לכן החוכמה היא הדרך למנוע מריבות או להשקיט אותן, וחשוב מאד להתרחק מסגנון מתלהם, שמאפיין כסילים. אבל יש גם עצות ממוקדות, ועל חלק מהן כבר הצבענו בפרקים קודמים –

"מענה רַך ישיב חֵמה" (ט"ו, א);

"טוב שֶבֶת בארץ מדבר" (כ"א, יט), מאישה שמרבה ריב בבית;

וכמובן – "שֹמֵר פיו ולשונו, שֹמֵר מִצָרות נפשו" (כ"א, כג);

ויש עצות חוכמה נוספות, וגם מפתיעות, כמו הכרעה על ידי גורל (י"ח, יח), שירחיק בין הצדדים בריב על רכוש, ירושה או נחלה, כמובן, אם יש הסכמה להכרעה כזאת.

עצה חשובה נוספת היא נטישת הריב (י"ז, יד), כי לא כדאי ואין טעם להתעקש, ודווקא שמירת הכבוד שלך (כ', ג) צריכה להביא אותך להתרחק מהסכסוך, כי עדיף להפסיד כסף או תפקיד, ואפילו שררה, ולשמור על כבודך וכבוד משפחתך – למשל, על ידי התפטרות ממשרה רמה, והתרחקות מאור זרקורים.

ברורה מאד העצה להתרחק מאנשים הידועים כאנשי ריב וכעס (כ"ב, כד-כה);

חשוב מאד לא להתערב במריבות של אחרים, ולא לנסות להפריד בין מתלהמים (כ"ו, יז), וכבר נהרגו אנשים טובים לא מעטים, שניסו לעצור מריבה בגופם – צַלְצְלוּ למשטרה, ואל תנסו לאחוז "באזני כלב" (שם);

בלעג מר אומרת החוכמה להישמר מן היין (כ"ג, כט-לב), כי שתייה מופרזת מחוללת מריבות ופצעים שאין עליהם שליטה, ולא מעטים כבר נהרגו בגלל יין, בקטטות שיכורים, וגם בכבישים אחרי המסיבות.

מעל לכל מציעה החוכמה להסתפק במועט, בחיים של צניעות (ט"ו, טז-יז; י"ז, א), ולהרבות אהבה (י', יב).

"שִׂפתֵי כסיל יָבֹאוּ בְריב, ופיו למַהֲלֻמוֹת יִקרא –

פי כסיל מְחִתה (שבר) לו, ושפתיו מוקש (=מלכודת) נפשו –

דברי נִרגָן כמִתלַהֲמים, והם יָרדוּ חַדרֵי בטן (וגררו תגובות)" (י"ח, ו-ח; כ"ו, כב);

"באֶפֶס עצים תִכבֶּה אש, ובאֵין נִרגָן (=מִתלַהֵם) יִשתֹק מָדוֹן

[כמו] פֶּחָם לְגֶחָלים ועצים לְאש, ואיש מִדיָנים לְחַרחַר (=להלהיט) ריב" (כ"ו, כ-כא);

"מִדיָנים (=סכסוכים) יַשבִּית הגורל, ובין עֲצוּמים (=בעלי הריב) יַפריד –

אָח נִִִפשָע (=מסוכסך) מִקִריַת עֹז, ומִדיָנים כִּבְרִיחַ (=ממלאים) ארמון" (י"ח, יח-יט);

"[כמו] פּוֹטֵר (=משחרר שֶטֶף) מים, ראשית מָדוֹן,

ולפני הִתגַלַע (=התפרצות) הריב, נְטוֹש" (י"ז, יד);

"כבוד לָאיש שֶבֶת (לִשבּוֹת) מֵריב, וכל אֱויל יִתגַלַע (=יתפרץ)" (כ', ג);

"אַל תצא לָרִב מהר, [תעצור ותחשוב],

פן מה תעשה באחריתה [של המריבה], בהַכְלים אֹתך רעך" (כ"ה, ח);

"אַל תִתְרַע (אַל תהיה רֵעַ) את בעל אָף (=כַּעסָן), ואת איש חֵמוֹת לא תבוא –

פן תֶאֱלַף (=תלמד) אֹרחֹתָו, ולָקַחתָ מוקש לנפשך" (כ"ב, כד-כה);

"איש אַף (=כעס מתפרץ) יְגָרֶה מָדוֹן, ובעל חֵמה רַב פשע" (כ"ט, כב);

"רחב נפש (=איש מלא תאוות) יְגָרֶה מָדוֹן..." (כ"ח, כה);

"[כמו] מחזיק באזני כלב, עֹבֵר מִתְעַבֵּר (=מתכַּעֵס) על ריב לא לו" (כ"ו, יז);

"למי אוי? למי אבוי? למי מִדיָנים? למי שִׂיחַ (=וויכוח מִתלַהֵט)?

למי פצעים חִנָם? למי חַכְלִלוּת (=אדמומיות) עינים?

לַמְאַחֲרים על היין (במסיבות שיכורים) ..." (כ"ג, כט-לב);

"טוב מעט ביִראַת ה' – מֵאוצר רב ומהומה בו

טוב אֲרֻחַת יָרָק ואהבה שם – מִשור אָבוּס (=בשר בשפע) ושנאה בו" (ט"ו, טז-יז);

"טוב פת חֲרֵבה (=יְבֵשה) ושַלוה בהּ –

מבית מלא זבחי (=סעודות מלאות) ריב" (י"ז, א);

"שִׂנאה תעורר מְדָנים – ועל כל פשעים תְכַסֶה אהבה" (י', יב);

באדיבות אתר 929