יצחק ראה בעשיו את הבן הבכור היורש והמנהיג שיכול להגן על עם ועל נחלה. הוא לא ראה את יעקב ועשיו כעמים נפרדים ולכן לא ראה סיבה לדחות את עשיו מבכורתו, גם אחרי שלקח נשים זרות. אבל יצחק לא בירך באמת, לא את עשיו ולא את יעקב, אלא סינתזה מבורכת, ידי עשיו וקול יעקב, חלום סמוי של יצחק שלפתע נראה מתגשם (בטעות) – 'עשיו' שרכש לו את קולו של יעקב, לזה בוודאי ראויה הברכה.
אבל כל זה היה תרמית. לא היה שם באמת מישהו שקולו קול יעקב וידיו ידי עשיו.
איך תחול הברכה ואין לה על מי לחול?
יעקב ישלם על התרמית (שלא רצה בה) וימצא את עצמו עשרים שנה בשדה עם עורות גדיי העיזים, עד שיהפכו אותם עורות לחלק ממנו. בעמל ובייסורין ובהתמודדות מול רמיות חוזרות ונשנות של לבן ירכוש יעקב את ברכת אביו.
אבל 'איש ציד' בסיפור הזה הוא כינוי ללוחם. יצחק אהב את עשיו משום שידע לאחוז בחרב. ויעקב? מעולם לא נלחם ואף פעם לא אחז בחרב. איש תם יושב אוהלים, שבכל עת סכנה הוא בורח.
רק כאשר ייאבק יעקב באשמורת הבוקר עם האיש הפלאי ויוכיח שהוא יודע להילחם כאשר אין ברֵרה, רק אז יזכה בשם 'ישראל', ואז תחול הברכה של יצחק. כי יקום עם שיש לו 'קול יעקב עם ידי עשיו' והוא יהיה ראוי לברכה.
הרב יואל בן נון מלמד ומפרש תנ"ך | הפוסט באדיבות אתר 929.