איוב פונה ישירות לאלוקים

אחרי כמה פסוקים על חיי האדם הקצובים ומוגבלים כל כך, ועל חוסר התוחלת של איוב בחייו ובמצבו הנואש, פונה איוב לראשונה ישירות לא-לוהים, והבקשה העיקרית היא לחדול ממנו, ולסיים את מסכת ייסוריו, כדי לתת לו למות במנוחה.  

בין כך וכך, חיי אדם חולפים ונעלמים כמו "הבל", ולמה לו לא-לוהים להתמקד ולהטיל עונשים כבדים וייסורים נוראים כאלה על יצור חסר ערך? למה לא לשחרר אותו, ולסלוח לו – לא כדי שיחיה – אלא כדי שימות בשקט?

אי אפשר לנתק דברים מדהימים אלה מהאתגר שחולל החיזיון של אליפז עם הקול מן הדממה (ד', יב-כא). "האנוש מא-לוה יצדק"? – 'כל אדם חוטא', ולכן 'גם איוב חטא'. אליפז לא אמר זאת בשם עצמו, אלא בשם הקול המסתורי מן הדממה, בשם הסוד הנסתר שהתגלה אליו 'בגניבה', ולכן אין שום טעם להתווכח על כך עם אליפז, ורק דבר אחד אפשר לעשות – לפנות אל הא-לוהים ולשאול אותו ישירות (ז', יז) "מה אנוש כי תגדלנו, וכי תשית אליו לבך"?

'האמנם הקול הזה ששמע אליפז הוא דברך?'
'האמנם כל אדם חוטא באשר הוא אדם? האם באמת מגיעים לו ייסורי איוב שכאלה על עצם היותו אדם? אם כן "נצר האדם" (ז', כ), מה הערך לחיי אדם?'
'האם א-לוהים מוכן לסלוח על החטא הזה, על המטרד הזה, שעצם קיומו של אדם כאיוב גורם, ולכפר על העוון הזה במוות שקט, שבו יחדל איוב לחלוטין מלשמש כתובת לייסורים?'

איוב מעולם לא הודה בחטא, והיה נאמן לצדקתו, ולייסורים על לא עוון וחטא מצידו, וגם ריבון העולמים הסכים עמו בזה במפורש (ב', ג); לכן, הרעיון של 'כפרת עוונות' כדי למות בשקט הוא מדהים כל כך, והנכונות של איוב להודות בסוג של חטא רק כדי לבקש כפרה במותו המיוחל, חובה לחשוף את מקורו בחיזיון של אליפז, כי רק מהקול המסתורי אפשר להוציא רעיון כזה.

כך הופך פרק ז' למוקד הוויכוח העמוק ביותר בין איוב לאליפז על הקול מן הדממה, ועל השאלה המכרעת – מה באמת דברו של א-לוהים על הפגיעות הקשות באיוב?

אמנם איוב הבין היטב, שבוויכוח הזה אין לאליפז שום משמעות, והוא איוב חייב להתווכח ישירות עם הא-לוהים בכבודו ובעצמו; התעקשות זו אכן תוביל בסופו של דבר למענה ה' לאיוב "מן הסערה", ולתשובה ברורה לשאלה, האם 'כל אדם חוטא' באשר הוא אדם? (אבל לא נקדים את המאוחר).    

הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵי אָרֶץ [והמוות משחרר], וְכִימֵי שָׂכִיר  יָמָיו 
כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל [לנוח], וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ [כך אדם מחכה למותו].
כֵּן הָנְחַלְתִּי לִי יַרְחֵי שָׁוְא [של סבל], וְלֵילוֹת עָמָל מִנּוּ (=הקציבו) לִי 
אִם שָׁכַבְתִּי, וְאָמַרְתִּי: מָתַי אָקוּם? וּמִדַּד (=וכאשר נמדד) עָרֶב,
וְשָׂבַעְתִּי נְדֻדִים עֲדֵי נָשֶׁף (=חושך מוחלט) 
לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה [בפצעים] וְגוּשׁ עָפָר, עוֹרִי רָגַע (=התקמט) וַיִּמָּאֵס 
יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג (=כמו חוט רץ באריגה), וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה.

[פנייה ראשונה לא-לוהים]:
זְכֹר כִּי רוּחַ חַיָּי, [כבר] לֹא תָשׁוּב עֵינִי לִרְאוֹת טוֹב 
לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין רֹאִי (=) עֵינֶיךָ בִּי, וְאֵינֶנִּי.
[כמו ש]כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ, כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה 
לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד  מְקֹמוֹ.
גַּם אֲנִי לֹא אֶחֱשָׂךְ פִּי [לפניך]

אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי, אָשִׂיחָה בְּמַר נַפְשִׁי:
הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין?! כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר [לעצור אותי]?!
[גם] כִּי אָמַרְתִּי תְּנַחֲמֵנִי עַרְשִׂי (=מנוחת לילה), יִשָּׂא בְשִׂיחִי (=יָקֵל כאבי) מִשְׁכָּבִי 
וְחִתַּתַּנִי (=שברת אותי) בַחֲלֹמוֹת, וּמֵחֶזְיֹנוֹת [כמו של אליפז] תְּבַעֲתַנִּי 
וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי, [אבחר] מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי [הסובלות].
מָאַסְתִּי, [ממילא] לֹא לְעֹלָם אֶחְיֶה !    חֲדַל מִמֶּנִּי כִּי הֶבֶל (=חולפים) יָמָי!

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ? וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ?
וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים [על כל מחשבה ומעשה]? לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ?
[עד] כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה (=תתרחק) מִמֶּנִּי? לֹא תַרְפֵּנִי [אף לרגע] עַד בִּלְעִי רֻקִּי?
[אם] חָטָאתִי [בעצם קיומי] מָה אֶפְעַל (=אועיל) לָךְ, נֹצֵר הָאָדָם?
לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע (=למטרד) לָךְ? וָאֶהְיֶה עָלַי (=עליך) לְמַשָּׂא?
וּמֶה (=ועד מתי) לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי (=עצם קיומי)? וְתַעֲבִיר אֶת עֲו‍ֹנִי?

כִּי עַתָּה (=אז) לֶעָפָר אֶשְׁכָּב –
וְשִׁחַרְתַּנִי (=ותְחַפֵּשׂ אותי) – וְאֵינֶנִּי.

באדיבות אתר 929