מזמור ע"ג עוסק בבעיה עתיקת יומין, בעיה המעסיקה את האנושות מראשיתה - בעיית הצדק בעולם. ואולם משורר המזמור, אסף, אינו מתייסר בבעיה הפילוסופית, בבעיית הגמול, בבעיית הצדק האלוקי, אלא בבחירת דרכו האישית, במציאת גישה ופתרון לדילמה הפרטית שלו.
נהוג לכנות את הפרק בכינוי: 'איוב הקטן' שכן הוא עוסק בשאלה שהיא נושאו העיקרי של ספר איוב.
שאלתו של אסף, משורר פרקנו, נובעת מניסיונו האישי. הוא רואה את שלומם של הרשעים, ומשווה אותו לסבלו והוא מתקנא בהם. אין להם תחלואים, הם אינם יודעים סבל, והנגעים - המחלות והמגפות - אינם פוקדים אותם. הם בריאים עד יום מותם. עשיית עושר בחמס, ומילוי כל תאוותיהם - מצליחים בידם. הם לועגים לטוב האנושי ולסבלם של בני האדם ומטיחים דברים כלפי שמיא, ואף כופרים בהשגחתו של הקב"ה על עולמו.
ואני לעומתם, זועק אסף, נגוע וסובל: "אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי. ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים" (יג-יד).
תורת הגמול אינה פועלת. ההבטחה שהצדיק יקבל שכר אינה מתממשת. ואילו רשעותם של הפושעים נעשית לעין כל, הם מתפארים בה ואף הצלחתם אינה נסתרת. השאלה כה מטרידה את אסף וכה כואבת לו עד שכמעט שגרמה למשבר בחייו. אמונתו בצדק עמדה להישבר. חסר היה רק עוד מעט מאוד, לא כלום, שרגליו (אשוריו) יטו מדרך האמת.
בחלקו השני של הפרק מציע המשורר שני פתרונות לבעייתו. הפתרונות פותחים במילים: "עד אבוא אל מקדשי א-ל" (יז). כמו הבעיה כך גם הפתרון בא מתוך חווייתו האישית של אסף. לא בדרך של לימוד מאחרים אמצא את דרכי, אומר אסף. אלא בבואי אל מקדש ה', כאשר ארגיש ואחווה את קירבתו של ה' אל האדם - אתבונן בעצמי ואמצא מענה לבעיותיי, אמצא מחדש את דרכי.
הפתרון הראשון שמציג אסף הוא: "אבינה לאחריתם" (יז). הרשעים מצליחים באופן זמני בלבד. ה' מעלה אותם מעלה מעלה כדי להגדיל את מכת נפילתם (יח-כ).
תשובה דומה נמצאת בפרק צ"ב: "בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל-פעלי און להשמדם עדי-עד" (תהלים צ"ב, ח). דהיינו: כאשר הרשעים נראים כמצליחים בדרכם (פורחים), הם פורחים כעשב שתקופת פריחתו קצרה ומיד הוא נובל. הצלחת הרשעים מדומה וחולפת מהר. בעצם הצלחתם טמונה נפילתם. העשב יונק את המים מן הקרקע שבה הוא צומח ומייבש את מקור חיותו. הצלחתם של הרשעים נעלמת כשם שהחלום נעלם כאשר מקיץ האדם משנתו.
אך אין די בתשובה זו ואכן רק בסוף המזמור אסף מגיע לפתרון מקורי, עמוק יותר. פתרון המגדיר מחדש מהו טוב: "ואני קרבת א-להים לי טוב" (כח).
הטוב אינו ההצלחה החומרית בחיים, העושר, הבריאות הטובה, הכוח וכיוצא בזה, כל מה שעורר את קנאתו של אסף. הטוב לצדיק הוא היותו קרוב לה'. ואילו הרשע, מעצם היותו רשע וחוטא, רחוק מה' וממילא רחוק מן הטוב.
ואם כך הרי שהרשע, מעצם היותו רשע, רע לו. הצדיק הקרוב לה' אינו זקוק עוד לדברים נוספים. ולכן הוא יכול לומר כסיכום לדברים: "ואני קרבת א-להים לי טוב" (כח). קרבת ה' היא הטוב האמיתי של ירא א-להים והוא אינו משתוקק לדבר בעולם מלבד הדבקות בה' והקרבה אליו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת