תהליך סילוק ושתי ובחירת המלכה החדשה מעיד על אידיאל הנהנתנות ששרר במלכות אחשורוש באופן גלוי.

 

אחשורוש הנהיג במלכותו חיים של נהנתנות, המגיעים לשיא בהוראה "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות" (א', יא). ההנאה מעריות, עמדה בשיאו של המשתה. הצגה תרבותית זו לא היתה זרה למשתתפי המשתה. באופן בוטה מתגלה השאיפה לתאוותנות ונהנתנות, בצורה שבה עומדת לבחירה מחליפתה של ושתי, בפרק ב'.

המלך ושריו כלל לא מנסים להסתיר שהקריטריון היחיד שעל פיו תיבחר המלכה הוא סיפוק תאוותיו ויצריו של המלך. אין המלך מרגיש בעיה בכך שהוא אוסף את כל הנשים והבתולות המועמדות לתואר המפוקפק, כאשר על פי ההכנות "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים..." (יב) ועל פי הסינון "בערב היא באה ובבקר היא שבה" (יד), ברורים הקריטריונים המשפילים שעל פיהם תיבחר המלכה. חז"ל הזכירו שבמצב כזה ודאי כל אחד החביא את בתו. אך במגילה אין לכך רמז, ואולי עצם ההשפעה התרבותית הזו גרמה לכך שגם המועמדות, לבד מאסתר, לא ראו בכך כל רע.

יש לציין שגם לאחר שאסתר מצאה חן בעיני אחשורוש, הוא לא מסתיר את מטרת בחירתה והוא עורך סבב נוסף "ובהיקבץ בתולות שנית" (יט).

ההתמקדות בהנאות הפרטיות של המלכות נעשית באופן שיטתי, מוצהר ומוחצן. וכך ברור לכולם שההחלטות החשובות ביותר של הממלכה מתקבלות במשתים על כרס מלאה ורוויה מיין. כך הוא משתה ההמלכה, כך מתקבלת ההחלטה להוציא להורג את ושתי, ושם גם נחקק "חוק ושתי". כך מתקבלת ההחלטה לחסל עם שלם "והמלך והמן ישבו לשתות" (ג', טו), וגם אסתר יודעת שרק תוך כדי משתה יכולה להתקבל ההחלטה לבטל את הגזרה, ובתוך כך מתקבלת גם ההחלטה לתלות על עץ את בכיר השרים. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת