אטימות

נסיונות התיקון וההתרעה של ירמיהו לא נשאו פרי. בהמשך לתיאורי החורבן בפרק ד׳, מנבא ירמיהו גם בפרקנו על אירועי החורבן העתיד לבוא מצפון. תקוותו של ירמיהו לתיקון המצב הולכת ומתמעטת, ולכן גם הקריאה לתשובה בפרקנו מצטמצמת ולעומת זאת נבואות הזעם והפורענות מתגברות ומחריפות.

א. ׳עַל-מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ׳ (י) - הנביא מתלונן ומביע את תסכולו על אטימותו של העם לדבר ה׳ שבפיו.

1) עיינו בפסוק יא - גם בפסוק זה מתואר דבר ה׳ שבקרב הנביא. כיצד מהווה פסוק זה מידה כנגד מידה ביחס לפסוק הקודם?

2) תיאור דומה של חויית הנבואה מופיע בפרק כ׳,ח-ט: ׳כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק חָמָס וָשׁד אֶקְרָא כִּי הָיָה דְבַר ה׳ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם. וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל׳. מה ניתן ללמוד משני המקומות על מהות הנבואה?

ב. בפסוקים טז-יז מציע הנביא לעם שתי הצעות, ושתיהן נדחות על ידו. מהם שני מקורות הידיעה שמהם היה לעם ללמוד, ומהי ההדרגה הקיימת בין שתי ההצעות שמציע הנביא? (ראו יחזקאל ל"ג,ב-ג). שימו לב גם לקשר בין כל הצעה לתוצאתה.

ג. ׳לָמָּה-זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק׳ (כ) - הנביא מותח כאן ביקורת על עבודת הקרבנות במקדש.

1) מדוע מתייחס הנביא תחילה דווקא לבשמים - לבונה וקנה? חשבו על היחס בינם ובין הקרבנות הנזכרים בהמשך. העזרו בדברי הרד"ק:

׳שהיו מביאין אותה מארץ רחוקה לקטורת, כי לא היתה נמצאת בארץ ישראל. או שהזכיר השניים (לבונה וקנה) והוא הדין לכל האחרים מסממני הקטורת. והקטורת היתה באה להכשיר הקרבן, ואם הקרבן אינו נרצה לפני למה תטרחו להביא הכשרון (=המכשיר), שהוא הקטורת?׳

2) ממה נובעת התנגדות הנביא לקרבנות בפסוקנו? עמדו על הקשר לסוף הפסוק הקודם (יט)

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"