אחריות קולקטיבית

בשני אופנים באה לידי ביטוי האחריות הקולקטיבית של עם ישראל בפרקנו.

האחד הוא אחריות "עם הארץ" להעניש את החוטאים במולך, וענישת חלקם בידי שמים אם הם ייכשלו בכך: "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא... וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם" (ד-ה)
אחריות זו מקורה בחשש להשפעה שלילית על העם עצמו - כאשר העם נמנע מלהוקיע ולהעניש את הפושעים, אזי גם משפחת החוטא מושפעת ממנו, ועוד אנשים באים וזונים אחריו. העונש המובטח כאן גם לסביבתו השותקת של החוטא מטרתו מניעת השפעת החטא על כל העם - מעין ניתוח להסרת גידול סרטני, שחובה עליך להסיר בו לעיתים גם בשר בריא הסמוך לגידול, על מנת להציל את כל הגוף. הבנה זו נתמכת בכך שהעונש לסובבים את החוטא נועד להיות בידי שמיים - רק ה' יודע במי נחוץ לפגוע ובמי לא.

האופן השני בו באה לידי ביטוי האחריות הקולקטיבית הוא בבעיה "מיסטית" - רוחנית: "וְלֹא־תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (כב). החטאים שאינם מטופלים מטמאים את הארץ, ועל כן היא תקיא את כל יושביה - טובים ורעים כאחד, והם יושלכו מהארץ.

האחריות הקולקטיבית מן הסוג הראשון אינה יחודית דווקא לכאן, ועיקרון דומה לענישה קולקטיבית מופיע גם בדיני עיר הנידחת ונביא שקר.
אך הסוג השני של אחריות קולקטיבית מוגבל בפסוקים רק לדיני עריות - כאן ובפרשה המקבילה בפרק י"ח.

ניתן להסביר זאת בכך שחטאי עריות פוגעים באופן משמעותי בארץ וביישובה: הארץ נועדה ליישוב על פי שבטים ומשפחות, ודגש רב מושם על הקשר בין אדם לבין נחלת אבותיו. חטאי העריות, הפוגמים ומערערים את המשפחה היהודית המתוקנת, מביאים לערעור הקשר הייחודי שלנו עם ארץ אבותינו, ועלולים להביא להתנתקות כללית ממנה.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער