אחד מול כולם

עם ישראל בכללו (בלי שום רמז לפילוג ממלכה!), עומד מול כל אויביו מסביב המבקשים למחוק את שם 'ישראל' מן המפה (כבר אז!), ומנצלים את חולשת 'ישראל' (אז), המוקף אויבים תמיד, לתכנון מזימות ההשמדה -
[מדרום]: אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים;
[ממזרח]: מוֹאָב וְהַגְרִים (=שבטי 'הָגָר');
[מצפון-מערב]: גְּבָל [הפניקית];
[ממזרח]: וְעַמּוֹן;
[מדרום]: וַעֲמָלֵק;
[ממערב]: פְּלֶשֶׁת,
[ומצפון-מערב]: עִם יֹשְׁבֵי צוֹר;
[מצפון]: גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם,
הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט (=עמון ומואב, ממזרח);
סֶלָה.

מתי היה מצב כזה בימי בית ראשון?
רק בימי דוד אפשר היה לדבר על איום במקביל מכל העברים, כשצור והפניקים כבר פעילים (לפני הברית בין צור לבין דוד ושלמה), ועדיין עמלק קיים בתודעה כאיום - דוד המלך הוא זה שהיכה את עמלק, ואת פלשת, את עמון ומואב ואדום עם כל שבטי ערב, אלא, שאשור עוד לא פעלה אז באזור, ואולי 'אשור' כאן הוא כינוי לארם צובא, שאכן שלחה כוח צבאי גדול לעזרת העמונים (שמו"ב ח', י) - "זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט".

הזיכרון החי ממערכות הניצחון על סיסרא ועל המדיָנים בימי גדעון (שופטים ח'), הולם גם הוא את ימי דוד.

מעניין מאד, שהמזמור הולם מאד גם את התחושה הישראלית בימינו (מבלי לדייק בשמות האויבים), ואת רצון אויבינו למחוק אותנו כליל - "וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".

ואכן המזמור הזה נאמר אצלנו פעמים רבות באזכרות ובהלוויות צבאיות, כמו גם בשעות חֵרום ומלחמה.

באדיבות אתר 929