אחדות המזמור

צבי פרץ חיות, בפירושו המדעי לתהילים, טוען: "מזמורנו ייפרד ודאי לשני שירים, אשר נתאחדו מידי מסדר מאוחר. בסגנונם ובתכנם נפרדים זה מזה. והיו שני השירים לאחדים מפני שבשניהם מדובר בעליה למקדש" (א' - עליית אדם צדיק, ב' - שיבת ה' להיכלו). דעתו אינה דעת יחיד. מפרשים חדשים רבים ראו במזמור הרכבה של שני מזמורים שכל אחד מהם מסתיים בתיבה "סלה" (ו, י).

כנגד טענות אלה יש להעלות את השאלה: בוודאי הייתה, גם לטענת המחלקים, איזו שהיא סיבה, איזה שהוא נימוק למסדר המאוחר או למלקט לצרף את המזמורים ולאחדם למזמור אחד. האם אי אפשר לומר שאותו נימוק היה למשורר המזמור? קשה להניח שהמסדר או העורך צירף יחד דברים שאינם שייכים זה לזה ושלנו יש הבנה בפיוט או רגישות אומנותית גדולה יותר מאשר למסדר.

עיון מעמיק בפסוקים ובמבנה המזמור יכול ללמדנו כי לפנינו מזמור אחיד, שחלקיו קשורים זה לזה.

במרכזו של המזמור השאלה: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?" (ג)

והתשובה: "נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו [נפשי] ולא נשבע למרמה" (ד).

לא בריבוי קורבנות או בסיגופים עולים אל המקדש, אלא במחשבה טהורה, בדיבור נקי ובמעשים נאים.

מן העלייה למקדש היינו עלולים לחשוב בטעות כי ה' כביכול מוגבל במקום הזה. ועל כן מקדימים לשאלה מי יעלה בהר ה' את הפתיחה:

"לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. כי הוא על ימים יסדה, ועל נהרות יכוננה" (א-ב)

אף על פי שה' שוכן במקדש, הוא ברא את העולם וכל הארץ שלו.

חלקו הראשון של המזמור עוסק בעליית האדם הראוי להר ה'. חלקו השני של המזמור מתאר באופן אלגורי את כניסתו של הקב"ה, כביכול, אל המקדש.

גם מבחינת המבנה דומים שני החלקים. בשניהם שאלה ותשובה.

והחתימה היא מעין הפתיחה: "כי הוא על ימים יסדה" (ב) - "הוא מלך הכבוד סלה" (י).

הפועל "נשא" חוזר בכל חלקי המזמור:

"לא נשא לשוא נפשי" (ד),

"ישא ברכה מאת ה'" (ה),

"שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם" (ז)...

כל אלה מביאים אותנו להכיר בשלמות המזמור ובאחדות חלקיו.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת