אז מה בתפריט?

מי שמביא שלמים יכול להתכוון ל"זבח משפחה" (שמואל א כ', כט), סעודה חגיגית בקדושה, וזה הקרבן היחיד שנאכל "שני ימים ולילה אחד" (משנה זבחים פרק ה, ז).

אבל מי שמביא שלמים "על תודה" (יב), מביא גם 'לחמי תודה' – שלושה סוגי מצות, וכנגדן, "חַלֹת לחם חמץ" (יג). בין קרבנות היחיד, רק בקרבן תודה יש חמץ, כי כל המנחות הן מצות (ראו לעיל פרק ב'). בקרבנות הציבור, רק 'שתי הלחם' בחג השבועות נאפו חמץ (כ"ג, יז), כך, שמצות הפסח מכאן, ו'שתי הלחם' חמץ בשבועות, הם מעין קרבן תודה גדול של כלל ישראל.

מכאן ברור שהמצות מבטאות את הדרך הארוכה והקשה, ואילו החמץ הוא התודה שבסוף הדרך.

הפסח נאכל "על מצות ומרֹרים" (במדבר ט', יא) – בשבעת ימי חג המצות יש רק מצות בלי שום תוספות – "לחם עֹני, כי בחִפָּזון יצאת מארץ מצרים" (דברים ט"ז, ג), וכך יש לזכור את היציאה ממצרים ואת דרך התלאות תמיד .

ומי שבא לומר תודה על הצלתו ממצוקה, מביא שלושה סוגי מצה, אולי כדי לבטא שלושה שלבים בדרך שעבר – מצות רכות בלולות בשמן; רקיקים קשים משוחים בשמן; מצות רבוכה (מורתחות וכפולות בשמן; פחזניות, כפי שהסבירה לי אשתי); אך כנגד כולן – חלות חמץ, לציון סוף הדרך, שם "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם" (תהילים ק"ז, ח, טו, כא, לא).  

הוכחה יפה לכל זה יש לפנינו בפרק הבא.

באדיבות אתר 929