ישעיהו חוזר על נבואת אחרית הימים של מיכה אך עם מסקנה שונה - "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (ה) - העמים לא ילכו אלינו ולא יהיה שלום עולמי, אם לא נלך אנו בשם ה'. במקום ללכת בשם ה', העם עובד אלילים ושם את עצמו ואת גאוותו במרכז ולכן במקום אחרית הימים עלול לבוא חורבן.
ספר ישעיהו נפתח בתמונת סיום - תוצאותיו העגומות של מרד חזקיהו בסנחריב כשירושלים נותרה כסוכה בכרם (א', ח). ומכאן והלאה, לאורך כל חלקו הראשון של ספר ישעיהו, תלך ותיפרש התמונה המלאה, כיצד הגענו לאסון הזה - ההתדרדרות הרוחנית והמוסרית שהביאה למאורעות.
ראשון הפרקים שמנתחים את המפולת, נפתח דווקא בציור אופטימי, של אחרית הימים, של שלום ושלווה ולימוד תורה.
מיכה, בן דורו הבוגר של ישעיה, מנבא פרק זהה כמעט לחלוטין (מיכה ד', א-ד):
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים. וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר".
ורק הסיום שונה:
"כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (שם, ה).
עינינו הרואות כי מדובר פה בקטע זהה, שמסקנתו משתנה על פי הדובר וההקשר שהוא נותן לדברים. ישעיהו איננו מסיים בפסוק שסיים בו מיכה, אבל בהחלט רומז אליו, ומשתמש באותן מילים מנחות:
"בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ה).
המילים "לכו" וכן "ונלכה" הופיעו בקטע המשותף לשתי הנבואות - "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה... וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו", וכן בפסוק הסיום של מיכה – "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ... וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ". בכך הופך ישעיהו את הקערה על פיה, והנבואה הטובה והמנחמת מתגלה כנבואה הנוטעת אשליה. מכיוון שהיא לא תבוא מעצמה. לא ילכו העמים אלינו, ולא יהיה שלום עולמי, אם לא נלך אנו בשם ה'. אבל איך נלך בשם ה', אם מעשה ידינו הוא אלוהינו, ובכך אנו מעמידים את עצמנו ואת גאוותנו במרכז העולם?
והתמונה הרוגעת והמבטיחה, הופכת בבת אחת למהומת מנוסה ולמירוץ עכברים של התחבאות במערות ובנקרות צורים. כשאנו, הסוגדים לחפרפרות ועטלפים, הופכים בעצמנו לפליטי כוכים וחפירות, ואתי החפירה שלנו נהפכים עלינו חזרה, לחרב וכלי מלחמה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929