פתיחתה של פרשיית ציצית מכילה גם סגנון סיפורי ('ויאמר' במקום 'וידבר') וגם סגנון הלכתי ('לאמר'). נראה לומר שתוכן הפרשייה עוסק בשתי מטרות שכוללות את שני הסגנונות הללו. פרשיית ציצית היא פרשייה הלכתית קלאסית המעורה בהקשר הסיפורי בו היא נתונה.
הפסוק הראשון בפרשיית ציצית פותח במילים "ויאמר ה' אל משה לאמר" (לז), וזוהי חריגה מהסגנון המקובל בפרשות הלכתיות: הניסוח הרווח יותר בפתיחת פרשות הלכתיות הוא 'וידבר ה' אל משה לאמר'. נראה שעל ידי צירוף המילה 'לאמר', שהיא טיפוסית לפרשייה הלכתית, יחד עם 'ויאמר', הטיפוסי לשיח בהקשר סיפורי או להלכה שמעורה היטב בהקשרה הסיפורי, התורה רוצה להדגיש שלמרות שמבחינת תוכן פרשיית ציצית וסגנונה היא פרשייה הלכתית טיפוסית, היא גם מעורה וקשורה להקשר הסיפורי שבו היא נתונה.
בפסוקים המתארים את תפקיד הציצית ומשמעותה ניכרת כפילות. נראה לבארה כך:
א. בפסוק לט, הזכירה והעשייה מתוארות כניגוד של התיור אחר הלב והעיניים. כלומר, יש חשש קיים של תיור אחר הלב והעיניים, שכבר עכשיו "אתם זונים אחריהם", והציצית תביא לכך שבמקום לתור אחריהם, האדם יזכור את המצוות ויקיימן. מבחינה זו, המטרה הסופית היא עצם קיום המצוות ומניעת התיור והחטאים.
ב. בפסוק מ, זכירת המצוות ועשייתן מקבלת משמעות חיובית עצמאית מעבר לעצם קיומן: "והייתם קדושים לאלוקיכם". הציצית באה לחזק את המודעות למצוות ואת קיומן, כדי להגביר ולהעצים את קדושת ישראל לה'.
ניתן לדייק מפתיחת הפרשייה שהתורה רוצה שנראה בפרשייה אופי כפול: אופי סיפורי, אשר במסגרתו הפרשייה מעורה בהקשרה הסיפורי, ואופי של פרשייה הלכתית קלאסית. מעתה יש לשער, ששני אופיים אלה מתאימים לשני התפקידים העולים מפסוקים לט-מ, וגם לא קשה לשייכם זה לזה: מגמת מניעת התיור אחר הלב והעיניים וחיזוק קיום המצוות מצד עצמו באים למלא אחר החסרון שנתגלה בעקבות סיפורי המרגלים והמקושש; על פי מגמה זו, ה' מגיב כאן לאירועים ההיסטוריים בהקשר הסיפורי, ומתאים היה לכתוב רק "ויאמר ה' אל משה", בלי 'לאמר'. לעומת זאת, מגמת קידוש ישראל היא מגמה עצמאית, אשר יש לראותה על רקע פרשיות הלכתיות קודמות בתורה העוסקות בקדושת ישראל, ועל פיה היה מתאים לכתוב 'וידבר ה' אל משה לאמר'.
התורה צירפה את שתי הפתיחות ואת שתי המגמות יחד למצווה אחת ולפרשייה אחת.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון