התורה מאריכה באיסור לענות יתום ואלמנה ומזהירה מפני עונש חמור, ליחיד ולחברה, במקרה שכזה. האחריות על רווחתם ורוחם של חסרי הישע אינה מוטלת רק על היחיד אלא גם על החברה כולה.
פרשת משפטים כוללת מסכת נרחבת של הלכות הנוגעות ליחסי אנוש. בדרך כלל מנוסחות הלכות אלה בדרך משפטית פורמלית, אך לעתים בוקעת מבעד לפסיקה ההלכתית ה'יבשה' זעקה מוסרית נוקבת, והיא מלמדת אותנו שלא ב'פקולטה למשפטים' אנו מצויים אלא בשוק החיים, ועלינו להאזין לשורש המוסרי העומד ביסוד כל הדינים והמשפטים.
דוגמא בולטת לכך אנו מוצאים בפסוקים העוסקים בהלכות יתום ואלמנה: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (כא-כב).
בהקשר זה כותב הרמב"ם במשנה תורה (הלכות דעות ו', י): "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה מאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון... והיאך נוהגין עימהן? לא ידבר אליהן אלא רכות, ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד...".
דבריו הנוקבים של הרמב"ם מדגישים את חובתו של היחיד לנהוג בזהירות יתרה כלפי יתומים ואלמנות. אולם הציווי אינו מוסב רק על היחיד. ה'תורה תמימה' כותב שמלשון הרבים "לֹא תְעַנּוּן" נמצינו למדים שגם בית דין חייב להשגיח על האלמנות והיתומים, ומכאן אמרו חכמים: "בית דין – אביהם של יתומים".
לאור זאת יש לקרוא את העונש אותו מזכירה התורה "וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (כג) כך שהוא אינו מוסב רק על האדם המענה אלא הוא עונש המאיים על החברה כולה. מדינה האוטמת אוזניה לזעקתם של חסרי ישע, ובפרט לאנקת יתום ואלמנה, לא תוכל להמשיך ולהתנהל על מי מנוחות, וסופה שריבון העולמים יפקוד עליה את עוונה – מידה כנגד מידה, ולפיכך נקט הכתוב בלשון רבים.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות