אהה

בפסח מצרים היה דם הפסח לאות "על הבתים אשר אתם שם" (שמות י"ב, יג), כדי ש"המשחית" במצרים יפסח על הפתח, ומקריבי הפסח יזכו להצלה.

ביציאת כבוד ה' מירושלם, יכו ששת המשחיתים מכה גדולה ללא הבחנה (כמו במגפה), אבל מידת הדין מתחייבת להציל את "הנאנחים והנאנקים על כל התועבות" (ד) - אלה הם יראי ה', תלמידי הנביאים, שנרדפו על ידי פקידי יהויקים וצדקיהו (כמו בימי מנשה), וירמיהו הנביא בתוכם. לכן נצטווה "האיש הלבש הבדים אשר קסת הספר במתניו" (ג) להַתווֹת "תָו על מצחות האנשים הנֶאֱנָחים והנֶאֱנָקים...", כדי שיינצלו במגיפה.

האות 'תָו' פירושה אות מסמן, וצורתה בכתב העברי העתיק - X - (בדיוק כמו הסימון המקובל עד היום, שקיבל את השם איקס במעבר הא-ב לכתב היווני והלטיני). אות ההצלה סומן על מצחות הסובלים בירושלם, בִּדְיוֹ - אולי כי דברי הנביאים נכתבו בדיו, ומכאן והלאה, כתיבת דבר ה' "על הספר בַּדְיוֹ" (ירמיהו ל"ו, יח) תהיה דרך ההצלה של היהודים בכל גלגולי הגלות.      

את ירמיהו הנביא (ל"ט, יא-יד; מ', א-ו) הנרדף והסובל, סימן גם נבוכדראצר אחרי החורבן, כדי שאיש לא יעז לעשות לו רע, אבל הסימון שראה יחזקאל במראות הנבואה קדם לחורבן בכ-5 שנים (ח', א; "בשנה הששית", לצדקיהו), ובוודאי כלל אנשים רבים שלא היו ידועים לאויב.

כשראה יחזקאל את ההרג בזקני ירושלִַם הנכבדים, שלא סומנו באות הצלה, פרצה מפיו זעקת "אֲהָהּ" על "שארית ישראל" (ט', ח; ופעם נוספת, י"א, יג) היא זעקת התפילה הנבואית, בייחוד בירמיהו (ד', י; ל"ב, יז) - אבל זה היה ב'מראה הנבואה' ובירושלִַם. בגולה, הוא זעק על עצמו (ד, יד; כא, ה).

באדיבות אתר 929