אדישות אנושית וגאולה אלוקית

הפסוקים הראשונים מתארים את המצב הקשה: "והוא לחץ את בני ישראל בחזקה" (ג). ואולם, מלבד צעקה לקב"ה, איש אינו פועל להלחם בשעבוד. דבורה יושבת ושופטת אך ההנהגה המדינית האמורה לפעול ולהוביל איננה קיימת.
בכך המצב דומה למצבם של ישראל במצרים. אף שם, ישראל נתונים במציאות קשה של שעבוד אך העם איננו פועל לגאול את עצמו. הגאולה היא גאולה מלמעלה ("אתעוררותא דלעילא") בלבד, כאשר משה פועל כנביא ה' ולא כמנהיג המוביל את העם.
דבורה, כמשה בשעתו, מנסה לגייס את העם, ולשם כך מזמנת את ברק אליה. השלב הראשון הוא יצירת הנהגה. תקוותה היא להצית מהלך שילהיב את העם ויביאם לידי יוזמה, שינער מעליהם את הפסיביות כנגד הלחץ והדחק. ואולם, ברק מסרב להוביל מהלך כזה בעצמו ומתעקש על כך שדבורה תלך בראש. יש לברק את הכישורים הצבאיים והיכולות המבצעיות להלחם אך חסר לו כושר המנהיגות ליזום ולהנהיג. זהו השלב הראשון בדרמה של הסיפור, המעמיד את האדם בדילמה שבין בחירה באדישות וחוסר היוזמה לבין הסיכוי לשינוי המצב או הנכונות להקריב מתוך אכפתיות ובאופן פעלתני. ברק מצליח באופן חלקי, כשהוא מוכן לפעול אך ורק תחת חסותה של דבורה.
השלב הבא הוא קריאתו לעם להתגייס. בשירת דבורה (ה') אנו מתוודעים לתופעת השבטים שלא באו, המעידה על בעיה כפולה - ראשית, חוסר הרצון להלחם נובע מתוך הרצון לחיים קלים ונוחים על חשבון האחריות הלאומית והמאמץ ההיסטורי, ושנית, האדישות לגורל אחיהם גם מעידה על שבטיות קשה שאיננה מצליחה להתלכד לתחושת עם אחד. חשוב להדגיש שהזעם איננו רק על אי נשיאה בעול עם הזולת, אלא גם על כך שאי הגעתם מסכנת את הצלחת המהלך המלחמתי ומחייבת צורה אחרת של מלחמה מצד הקב"ה. בדרך הטבע, אין לברק סיכוי.
לכן, הגאולה כאן חייבת להיעשות בדרך של מעורבות אלוקית חזקה כבמצרים.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון