מדוע אנחנו פונים לקב"ה בתפילה ומכנים אותו "אלוהי אבותינו, אלוהי אברהם..." ? מדוע איננו מסתפקים בביטוי האישי "אלוהינו"? מהי דרכו המיוחדת של אברהם בעבודת ה'?
בפתח תפילת שמונה עשרה אנו פונים לקב"ה וקוראים אליו: "אלוהינו ואלוהי אבותינו, אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב". חכמינו שתקנו מטבע של תפילה בדקדוק רב, ביקשו להדריך אותנו מהי הדרך שבה נוכל לשוות לנגד עינינו את ה' יתברך. ההתבוננות בדרך שסללו כל אחד מהאבות לגילוי שכינה בעולם, בדרך המיוחדת של כל אחד מהם בעבודת ה', הינה מפתח גדול ליכולתנו אנו ללכת בעקבותיהם.
חכמינו הגדירו את דרכו המיוחדת של כל אחד מהאבות, ובאשר לאברהם הם אמרו: "לא כאברהם שכתוב בו 'הר' שנאמר "בהר ה' יראה"" (בבלי פסחים פ"ח ע"א). ההר הוא המאפיין של אברהם אבינו. מה שמייחד את ההר מהשפלה ומהעמקים הוא גובהו והינשאותו אל על. העלייה אל ההר תובעת נחישות ומאמץ, אך שכרה בצידה: היא מזכה את העולה מעלה מעלה לנשום אוויר פסגות ולהקיף במבטו מרחבים שהיו חסומים בפניו.
העלייה להר ה' מחייבת גם מאמץ רוחני וטהרת מידות. היא מבודדת את המעפיל לפסגה ומנתקת אותו מארצו, מולדתו ובית אביו. "אברהם העברי: שכל העולם כולו מעבר מזה והוא מעבר מזה" (ב"ר מ"ב י"ג). אך דווקא בשל כך זוכה אברהם, המעפיל אל הפסגה, להיות מגדלור, הצופה ומאיר למרחבים גדולים, להיות "אב המון גויים".
נערך ע"י צוות אתר התנך, מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועות אורות