מה עבר על בני יעקב כל אותם שנים אחרי המכירה? האם הצדיקו את מעשיהם או שמא הצטערו? בפרק שלפנינו פותחת לנו התורה צוהר לתחושתם של האחים לאחר מכירת יוסף.
עשרים ושתיים שנה מפרידות בין מכירת יוסף לבין המפגש בינו לבין אחיו. מה עבר על בני יעקב בכל אותה תקופה? על יעקב מעידה התורה: "ויתאבל על בנו ימים רבים...וימאן להתנחם" (ל"ז, לד-לה). אך לגבי האחים סותמת התורה – בפרשת וישב – ואינה מגלה, האם ייסרום כליותיהם, או שמא הקשיחו ליבם והוסיפו לראות במכירת יוסף "משפט צדק" הראוי – לדעתם – למי שביקש את רעתם?
אך הנה עתה – בפרשת מקץ – בעמדם בפני סיטואציה דומה, שעה שאח נוסף אמור להיאסר ולהילקח מהם, מפרים הם את "קשר השתיקה": "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו את צרת נפרשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מ"ב, כא). דווקא כאן אין התורה חוסכת במילים, ופורשת לפנינו מחזה קורע לב: יוסף מתחנן על נפשו ואחיו אוטמים אוזניהם משמוע את זעקתו.
מדוע לא פירט הכתוב כל זאת בעת המכירה?
נחמה ליבוביץ הסבירה, בשמו של מאיר וייס, שהתורה מבקשת לתאר את הלך נפשם של האחים, אגב שימוש באמצעי ספרותי הלקוח מ"פסיכולוגיית המעמקים". בעת מכירת יוסף היו האחים נתונים במעין 'טרנס' וקול זעקותיו לא חדר לליבם, ואילו עתה, במבט לאחור, שב אותו מעמד טראומתי אשר הודחק, ופורץ לתודעתם.
עם זאת, דומה כי לא ניתן לעמוד על עומק פשוטו של מקרא בלא להטות אוזן למילה הפותחת את דברי האחים: אבל אשמים אנחנו.
לאחי יוסף היו ודאי סיבות טובות למכירתו והנה באים האחים עצמם ואומרים: אומנם סיבות לרוב יש בפינו...אבל באמת אשמים אנחנו, וכל הסיבות אינן אלא תירוצים עלובים. כל עוד מחפה האדם על מעשיו הרעים ומגבב עליהם הסברים ופלפולים, יקשה עליו לשנות את דרכו. רק הכרת החטא - ללא תירוצים - הינה היסוד לתשובת אמת.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות