בשני מקומות בהלכה מצינו מצווה, המורה לעשות דבר שכבר עשוי ממילא: בעבד עברי היוצא לחפשי "מצווה לומר לו 'צא' בשעת יציאתו; אע"פ שלא אמר לו, הרי הוא יוצא בחינם" (רמב"ם, עבדים, סופ"ב), ובבכור בהמה טהורה פוסק הרמב"ם כשיטת אותם תנאים (ברייתא, נדרים, יג, ע"א, וש"נ) הסבורים כי "מצווה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר 'הרי זה קודש', שנאמר: 'תקדיש לה' אלהיך' (דברים, ט"ו, יט)" (רמב"ם, בכורות, א', ד). בשני המקומות הדברים מתמיהים ביותר: מה משמעה של מצווה זו, המורה להקדיש את הבכור, שכבר נתקדש מאליו מרחם, או המצווה לשלח ולומר 'צא' לעבד, שכבר יוצא מאליו עם סיום שנת עבדותו? במאמר ננסה להבין את משמעות אמירות אלה ומדוע מדרשי ההלכה נוקטים חובה זו?

14 עמודים
מגדים , גיליון ד