מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם

פרשת משפטים עוסקת בפיצויי נזיקין שצריך אדם לשלם לחברו. עיון בפסוקים מצביע על שיטות גבייה שונות ביחס לסוגי נזקים שונים. מי ששילח את בהמתו וביער בשדה אחר- צריך לשלם במיטב שדהו. לגבי נזקיה של אש לא צוינה שיטת גביה מסוימת, אלא נאמר באופן כללי: "שלם ישלם המבעיר...". בעליו של שור שנגח משלם 'שור תחת השור', והתורה גם מרחיבה במתן הוראות כיצד חוצים את השור המת ומחלקים את שוויו בין שני הצדדים. בנזק שנגרם על ידי בור, כתוב "כסף ישיב לבעליו" כלומר, צריך לפצות על הנזק. פסוקי התורה מתייחסים כאן לחברה חקלאית שבה עדיין אין מנגנון משפטי פורמליסטי, ומהלך של הפשטה מן המקרים אל הכללים, עדיין לא נוסח, התורה משתמשת בקאזואיסטיקה - ומתארת מקרים ספציפיים, אופיניים.

השאלה היא איך מבצעים את המעבר מעולמו הקזואיסטי של החוק בפרשת משפטים, לעולם המודרני שבו מבוסס המשפט על עקרונות וכללים. במעבר מעולם משפטי העוסק במקרים, לעולם משפטי המבוסס על כללים ניתן לתרגם חלוקתו של שור לתורת פיצוי ולחלוקת נטל, אבל הדרישה לשלם ב"מיטב שדהו" קשה לתרגום. האם המשמעות היא שכששור אכל עגבניות ירוקות צריך לתת אדומות במקומן, האם אדם שהרס את חורבת חברו יעניק לו במקומה ארמון?

בשאלה למה התכוונה התורה נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אם הפיצוי משולם מתוך הטוב ביותר שבנכסי המזיק (ר' עקיבא) או שמא הפיצוי ניתן באדמה שוות ערך לאדמתו הטובה ביותר של הניזק (ר' ישמעאל, לפי הסברו של רב אחא בר יעקב). לפי שתי השיטות המזיק אינו משלם יותר ממה שהזיק אבל משלם בשדה איכותית יותר, בהתאמה גודל השדה שניתן כפיצוי- קטן. כלכלית אין הבדל בין אמצעי הפיצוי השונים, ערך האדמה המשולמת זהה. אבל שיקולי נוחיות יש כאן: יותר נוח לקבל שטרות גדולים מאשר 'כסף קטן'.

במשנה במסכת גיטין מוצג בפנינו קטלוג המראה שיש הבדלים מסוימים באופני הגביה של חובות שונים. חלקם נגבים מאדמת זיבורית (הפשוטה ביותר) חלקם מעידית (המשובחת ביותר) וחלקם מבינונית. המזיקים לפי המשנה הזו שמים להם בעידית שזו הקרקע הפוריה והדשנה ביותר ושגם ממוקמת היטב, בסמיכות לנהר וכדומה. וזה לשון המשנה:

הניזקין שמין להן בעידית,
ובעל חוב - בבינונית,
וכתובת אשה - בזיבורית...

על פניו, נראה שהדין של תשלום נזקים מן העידית הוא מדין תורה ממש. וכמו שאכן נאמר בתוספתא:

שמין להם מן העידית שנאמר: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (בבא קמא, א, א).

אולם, המשנה הזו בגיטין מציינת שדרך הגביה הזו היא "מפני תיקון העולם". בתוספתא במסכת כתובות מובאים גם נימוקי התקנה:

מפני מה אמרו הנזקין שמין להן בעידית
מפני הגזלנין ומפני החמסנין
שיהא כל אחד ואחד אומר מפני מה אני גוזל ומפני מה אני חומס
שלמחר הרי בית דין שמין שדה יפה שלי
סמכו על המקרא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (כתובות, יב).

התוספתא ממשיכה ומבארת גם את התקנות האחרות שבמשנה, מדוע לבעל חוב גובים מקרקע בינונית ואת כתובת האישה מקרקע זיבורית, אך לעניין שלנו מבואר ששומת נזקים מן העידית נעשית מפני שיש לבית הדין אינטרס לקנוס את המזיקים שבכללם הגנבים. המטרה היא להפוך את הנזק ללא משתלם עבור הגנבים. אם היינו דורשים מהם לפצות על הנזק שנגרם מאדמה זולה, ההרתעה היתה פוחתת.

ההסבר הוא משכנע, והטענה שחלק מן המזיקים מתנדנדים בין המישור האזרחי הממוני לבין המישור הפלילי והפוגעני נכונה. לכן, לא די בפיצוי המתמקד בנזק שנגרם לניזק, בניסיון להשיב את מצב הניזק לקדמותו. כאן נדרשת גם ענישה. התוצר של תשלום בגובה הנזק, אך 'ממיטב השדות' הוא שילוב של הרצון לפצות על הנזק וגם לייצר הרתעה ולקנוס את המזיקים, כשיטת עונשין.

אולם הגמרא מזדעקת ושואלת, כיצד יתכן שאנו מתייחסים לתשלום נזקים מעידית כתקנה שהיא בבחינת תיקון עולם:

מפני תיקון העולם?!
דאורייתא היא!!
דכתיב: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם"!

הגמרא מזכירה לנו שהדברים כתובים במפורש בתורה, במילים "מיטב שדהו...". ואם כן, כיצד הפכו דברים מפורשים מן התורה לתקנה ולתיקון עולם - שהם קביעת חכמים?

תשובת רבינא לשאלה זו היא תשובה מרתקת. לדעתו של רבינא הדין שלפיו שמים למזיק בעידית הוא אמנם מדאורייתא, דין תורה מפורש. אבל הצעת הנימוקים, והטענה שמדובר בתקנה שיש בה משום תיקון העולם, לא באה אלא לומר שהתורה בדבריה אלו חתרה לתיקון העולם. בפרפרזה על הגמרא קובע רבינא שמשנה זו והדין המובא בה הם מדאורייתא, אך המשנה היא גם כדעת ר' שמעון שדורש את טעם המקראות. ומהו טעם המקראות? מה הטעם ששמים למזיק בעידית? מפני תיקון העולם!

המקובל במחשבה ההלכתית הוא שיש דיכוטומיה ברורה בין דבר תורה ובין דבר חכמים, בין דין  תורה ובין דרבנן. הטיעון העמוק הנטען כאן בדברי רבינא הוא שיש השקה בין שני הדברים, ואותו דבר שמכונה במקום אחד "תקנת חכמים", מהיבטים מסוימים שלו הוא כבר כתוב בתורה. דברי חכמים הם רק הפענוח של הצופן שכבר נאמר קודם. זהו רצון ה' שמובע בתורה והתגבש כבר בתורה שבכתב שמופיע בניסוח מחודש ורענן בלבוש תקנת חכמים. חכמים רק צוו להצביע על תיקון העולם שבתורה.

מבחינה זו, המגמה העכשווית ל"זקק" את דבר ה', ולמחות מן ההלכה והתורה את תקנות חכמים שהתעבו על זגוגיתה, סותרת את ההיבט החשוב הזה בעמדת חז"ל, הלוא הוא של גילוי דבר ה' באמצעות דברי חכמים.