למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו

תפילתו-תלונתו של חבקוק כנגד דרכי ההנהגה של ה' את העולם מתקבלת על ידינו כדבר מובן מאליו. גם אנו מפעם לפעם מתלוננים על דרכי ה' - ואנו כאילו הולכים בדרכיו של חבקוק.
בחינה של דברי חבקוק תאלץ אותנו לקבוע עמדה במספר בעיות פילוסופיות כבדות משקל. חבקוק טוען: למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו?
 
ואם נפרט את טענתו, ונוסיף לה נופך מחיינו, השאלה היא זו: אין זה מן הצדק שפלוני יקבל שכר או יצליח, ואלמוני ייכשל. הצדק דורש כי יהיה ההפך. וכאשר אנו נשוא התלונה. הדברים פשוטים עוד יותר: "לא מגיע לי שיקרה לי כך וכך".
נעצור רגע ונשאל: מדוע אין זה מן הצדק שפלוני יקבל מה שקיבל? איזו הנחה אנו מניחים כאשר אנו אומרים משפט כזה? ההנחה היא פשוטה: טוב - שווה נעים. או עשיר. או מכובד. או מצליח בחברה. אם אדם מצליח, זה דבר טוב. אם אדם נהנה, זה טוב.
אני יכול לזהות את מה שטוב לאדם, ואני מצפה שגם הקב"ה ינהל על פי הזיהוי שאני זיהיתי. אם אני מזהה מישהו כצדיק, אני מניח שאמנם הוא צדיק, ואני מצפה שהקב"ה ינהג בו על פי הכללים ההגיוניים בעיני: ייתן לו דברים "טובים". ולהפך במקרה של רשע.
ועכשיו נהפוך את נקודת המבט, ונבחן את המאורעות מנקודת מבטו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא, על פי הגדרתו, הוא טוב וחכם. הוא מטיב, ודינו אמת. חבקוק אומר זאת במפורש: "טהור עיניים מראות רע, והביט אל עמל לא תוכל" (א', יג).
 
אם כך, יכול אני לומר משפט כזה: אם הקב"ה הביא על אדם סבל, או עוני, או מחלה, הדבר צודק. שהרי הקב"ה אינו עושה מעשה שאינו צודק או שאינו חכם או שאינו טוב. ואם כך הם פני הדברים, אני יודע מה טוב ומה רע, לא על פי ההנחות שהנחתי, אלא על פי מה שראיתי בשטח: אם לפלוני קשה, סימן שזהו מה שטוב לו, כי הקב"ה נותן לו את עושרו.
ועכשיו נשוב לשאלתו של חבקוק הנביא, ונראה אם היא עומדת במבחן הגישה ההפוכה שהצגנו, במבחן המציאות מנקודת מבט של מעשי ה'. חבקוק שואל: למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ובבסיס דבריו ההנחה: הרשעים צריכים לסבול, ואין הם סובלים. אין זה צודק. לפי הדרך שבה העמדנו את הדברים אין שחר לשאלתו של חבקוק. אם ה' נתן לרשעים הצלחה, סימן שזהו הטוב - לעולם, לחברה, לעתיד. ומה טוען חבקוק כי הוא יודע שאין הדבר כך, וכי הטוב הוא שיהיה להם רע?

אנחנו מבחינים שנכנסנו למלכוד, ויש צורך לפרק את המוקש שהפעלנו בהיפוך נקודת המבט. נחזור ונגדיר את שתי נקודות המבט, והפעם במונחים פילוסופיים:
אני יכול לומר כי כל מעשי ה' נעשים בחכמה ובצדק. האמירה הזאת כוללת הנחה סמויה נוספת: אני יכול לזהות את החכמה ואת הצדק. שאם לא כן - אין משמעות לאמירה הזאת. איני יכול לומר כי פלוני מצייר ציורים יפים אם אני עיוור. אם אני אומר שמעשי ה' הם בחכמה, אני חייב להיות מסוגל לזהות את החכמה הזאת. ניסוח אחר: חכמתו של הקב"ה ושלי הם מאותו סוג. לא באותה רמה, אבל מאותו סוג. לא ייתכן שדבר שבעיני הוא טיפשות, הוא חכמה אלקית. על בסיס זה שאלתו של חבקוק הנביא. איך יתכן, שואל חבקוק, שה' עושה דברים שהם נראים בעיני לא צודקים. יש צדק, והצדק אחד הוא. ואם אני רואה שה' עושה מעשים לא צודקים, אני רוצה הסבר לכך.
ועכשיו נעבור לגישה השניה, שהצגנו אותה כבחינת המאורעות מנקודת מבטו של הקב"ה. אמרנו, כי אם ה' עשה דבר, סימן שזה צודק. כי ה' עושה הכל בחכמה. הנחה כזאת מתחילה את הדיון ממעשי ה'. גישה זו מניחה כי כל מה שיעשה ה', יהיה צודק. במילים אחרות: רצונו של ה' הופך את המעשה לצודק. ואם ה' יגרום סבל לצדיק, יהיה זה מעשה צודק, כי ה' הוא שעשה זאת, וכל מעשה ה', וכל רצונו, הם מעשים צודקים.
ועכשיו נקרא לשיטות אלה בשמן: הגישה המתארת את מעשי ה' על פי הנחת היסוד של הצדק והחכמה - היא הגישה של היהדות, וגם של אסכולה מוסלמית הנקראת מעתזילה. והגישה אומרת שהכל לפי רצונו של ה' וכל הנעשה ברצונו הוא צודק - זוהי גישה של אסכולה מוסלמית, הנקראת אשרעייה.
הגישה של אשרעייה אומרת: כל הנעשה בעולם נעשה על פי רצונו של הבורא. רצונו הוא הצודק. אם עשה דבר - משמע שזהו הצדק.
הגישה הזאת מרחיבה את הרצון האלקי לכל הנעשה ביקום. רצונו של ה' הוא הגורם לעלה ליפול מן העץ, לאוניה לטבוע עם כל אנשיה, ולהר הגעש להתפרץ ולכלות עיר ובה צדיקים ורשעים גם יחד. (אנו נזכרים מיד בסדום, שם ענה ה' לאברהם כי עשרת צדיקים יצילו את העיר. לפי האשרעייה, אין משמעות להיותם צדיקים, כי הרצון האלקי קובע, ולא צדקת האדם).
מה נגזר עוד מגישה זו: אם הרצון האלקי הוא המנהל את העולם, אין לאדם אפשרות לפעול בו באופן רצוני. רק רצון אחד יכול להיות במקום אחד. משמע: ההרגשה הטבעית שלנו כי אנו מחליטים החלטות, היא אשליה, אילוזיה. אנו מחליטים החלטות כמו שהתמונה בסרט הקולנוע מחליטה החלטות: אנו רואים בסרט את הגיבור מתלבט. נדמה לנו שהוא מתלבט ומחליט החלטה. אבל החלטתו כבר מצולמת בסרט. ותמיד תהיה החלטתו אותה החלטה. ככל שנקרין את הסרט - לא ישתנה רצף האירועים. תמיד בקטע אחד תהיה התלבטות, ובקטע אחריו אותה החלטה.
נמשיך אם הנגזר מגישה זו: אם הרצון האלקי הוא הקובע כל דבר, אין "טוב" או "רע". יש רצון. אם אנו רואים צדיק סובל, אין בזה רע. עצם העובדה שרצון הא-ל גרם לו לסבול הופכת את המעשה למעשה טוב, שהרי הרצון הוא הקובע כל דבר.
הסתבכנו. יצאנו מהנחה כי רצון האלוהים הוא הקובע והוא המחליט מה טוב, והגענו לעולם בו אין לאדם כושר החלטה, וכי אין צדק מוחלט ואין שכר מוחלט, הכל יחסי ושרירותי. הרמב"ם מסכם שיטה זו ואומר: "התחייבו לזה הדעת הרחקות עצומות". במלים שלנו: הגישה הזאת מביאה לאבסורדים גדולים.
ומה עולה מן הגישה האחרת: המתארת את מעשה האלוהים על פי ההנחות החכמה? הנחה ראשונה: החכמה היא דבר מוחלט, והחכמה שלנו דומה לזו של האלוהים. מה שבעינינו צודק - יהיה צודק בעיניו. (אלא אם כן יש לנו מוח קרימינאלי, אבל על זה אין מדברים).
פועל יוצא מזה: בעולם יש סדר הגיוני.
מסקנה נוספת: ההגיון שלנו מכתיב את מעשינו. השכר והעונש הם פרי מעשינו, ותוצאה של החלטתנו.
עד כאן המחצית הנוחה של גישה זו, שרמב"ם מציגה כגישה של היהדות, ואף האסכולה של המועתזילה מחזיקה בה בקווים כלליים.
אבל יש בגישה זו גם קושי: והקושי הוא - צדיק ורע לו. איך יתכן דבר זה? אם העולם מופעל על פי הצדק, ובתבונה, לא ייתכן שיהיו בו תופעות הנוגדות את ההגיון והצדק. את הקושי הזה מעורר חבקוק. בטענתו "למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו", הוא מתלונן על כך שאין האדם מבחין בצדק האלקי, אינו רואה את החכמה האלוהית כשהיא מנהלת את העולם.
והוא שומע את תשובת האלוהים. והתשובה סתומה וחתומה, כשם שהשאלה קשה וכבדה. התשובה מתפרסת על כל פרק ב' של חבקוק, והיא כוללת ששה בתים, חמשה מהם מתחילים במילה "הוי". אם לסכם את התשובה במשפט אחד, הרי היא זו: יש צדק בעולם, ויש להמתין בסבלנות עד שיופיע. מדינת בבל תיפול. אלא שהתשובה משאירה בעיה פתוחה: ומה תשובה ניתן לאלה שבדרך הארוכה להגלות הצדק סובלים, מתים, אינם מגיעים אליו? בחבקוק אין תשובה לשאלה. שאלות אלה נשארות פתוחות, כי שאלת הצדק חתומה מעינינו.