בעוד שבפרשת כי תשא מופיע שמשה התפלל קודם רדתו מן ההר הרי שבפרשתנו מופיע שהתפלל רק לאחר שירד מן ההר. כיצד יש לישב את הסתירה? נראה כי מדובר בשתי התייחסויות שונות של משה לגזירה האלוקית.

ספר דברים עוסק בירושת ה"ארץ" כולה ולכן מוזכר בו האיסור לקחת מארצם של אדום, מואב ועמון, בניגוד לספר במדבר העוסק ב"ארץ כנען" שכלל לא כוללת את עבר הירדן המזרחי.

ספר דברים מספר את התורה מנקודת מבט אנושית. הוא מציג את עם ישראל כעם לוחם, שיש לו ערבות הדדית חזקה.

אשה הנמצאת תחת חסות אביה או בעלה - אביה או בעלה יצטרכו לשלם עבורה, ואילו אישה עצמאית - משלמת כמו האיש. התורה נותנת פתח למעמד האישה העצמאית, ובכך שוללת את טענת ההבדל המהותי בין איש לאישה.

את הפסוק "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'..." (ב) דורשים בעלי החסידות בהקשר למסע החיים של כל יהודי.

בראש השנה, ביום הכיפורים ובשמיני עצרת מקריבים קרבן זהה. שלושת הימים האלה "בחודש השביעי" הם ביחד, גם ראשית השנה וגם "צאת השנה".

משה, על אף ענוותנותו, דורש מה' בתקיפות למנות מנהיג ולמנוע מצב של אנרכיה.

מדוע היינו צריכים נביא-קוסם כזה בדמות בלעם כדי למנות את מעלותיהם של ישראל ולדבר בשבחם?
 

בני מנשה אינם מוזכרים בכל מהלך העיסקה עם בני גד ובני ראובן אלא רק בשלב הסופי ולא 'זוכים' לכל התוכחה של משה. מה פשר התעלומה הזאת? נראה כי חלק מבני מנשה ישבו באיזור הגלעד בימי יוסף והוא ניתן להם מן הדין. 

לצורך קידוש המזבח והכוהנים נדרש תהליך נוסף, מורכב יותר מתהליך קידוש המשכן, מה פשר הדבר? ומדוע היה צורך לחזור על תהליך זה במשך שבעה ימים רצופים?