נביאים שונים הצטוו מאת ה' על הליכה לפעולה נבואית, ורק ירמיהו שומע לרוב את הציווי הזה בצורת "הלוך" ולא בצורת הציווי הרגילה "לך": "הלוך וקנית" (י"ג, א), "הלוך ועמדת" (י"ז, יט), "הלוך ואמרת" (ל"ט, טז). מה פשר השימוש בביטוי זה שכמעט ולא נמצא בשאר ספרי הנביאים? 

"הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו י"ב, ח)

קהלת רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ב ר' יהושע

עת לחשות - דכתיב (ישעיה מ"ב, יד): "החשיתי מעולם" וגו',

ועת לדבר - דכתיב (ישעיה מ', ב): "דברו על לב ירושלים" וגו',

עת לאהוב - דכתיב (מלאכי א', ב): "אהבתי אתכם אמר ה'",

ועת לשנוא - דכתיב (ירמיה י"ב, ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה",

"כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה" (ירמיהו י', יא)

כדנה תאמרון -

אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבוד לעכו"ם.

פעמים רבות חוזר ירמיהו על הביטוי 'השכם' במהלך נבואותיו, בתארו את פעולתו יום יום בדבר ה'. ביטוי זה ייחודי לירמיהו וכמעט ואינו מצוי עוד בתנ"ך כולו. אם ננסה להתחקות אחר דפוסי התנהלותו של ירמיהו במהלך חייו נוכל למצוא פשר לביטוי זה, אשר שורשו נעוץ עמוק בנשמת ירמיהו. 

כאשר חיפש הרמב"ם פסוק לסיים בו את הספר 'מורה נבוכים', הוא חיפש פסוק שיתאר את תמצית האדם במשפט אחד. את הפסוק הוא בחר מפרקנו.

"לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'" (ירמיהו ג', א)  

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב

בלי חשבון נפש ובלי לקיחת אחריות ובחינה רפלקטיבית של אורחות החיים אין אפשרות לעמוד על הכשלים ההתנהגותיים. במצב שכזה אדם יכול להיות בטוח שהכל בסדר איתו ורק לרטון מדוע אין הקב"ה דואג לו ומשפר את מצבו.

"כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא [הוֹצִיאִי] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם" (ירמיהו ז', כב-כג) 

מה פשר אמירת העם בעומדם בבית ה': "נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה" (י)? נראה כי על מנת להבין את פשר דבריהם יש להבין את המילה "נִצַּלְנוּ" כביטוי שמקורו בשפה הארמית.

הימים ימי שלהי בית המקדש הראשון. החזית הצפונית קרבה והולכת, מלכות ישראל נפלה זה מכבר, ויושבי ירושלים שאננים כמו לא קרה דבר. ירמיהו מסתובב בעיר, מוכיח את יושבי ירושלים ומפיץ נבואות קודרות. נגדו עומד כל הממסד: נביאים וכוהנים מלכים ומנהיגים.