"אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף ה' יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי" (ירמיהו מ"ה, ג)  

"וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם. וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ" (ירמיהו מ"ב, טו-טז)

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ב 

המודעות שלנו לכך שהמאבק הבלתי מתפשר על עמדותינו בנושאים החשובים, עלול למוטט את הקרקע כולה תחת רגלינו, ולהביא לחורבן, הוא הלקח היותר חשוב מרצח גדליה, והוא כל כך אקטואלי.

עם שיחרורו מחצר המטרה מגיע ירמיהו אל גדליה בן אחיקם. מהתיאור בפרק מ' מתברר שזו הייתה בחירתו האישית של ירמיהו להישאר ביהודה מתוך תקווה ואמונה שלשארית יכולה להיות תקומה.

"וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'" (ירמיהו מ"א, ה)

כשנסעו ממקומם לא ידעו בחרבן הבית

וכששמעו בדרך גלחו זקנם וקרעו בגדיהם והתגודדו.

ותימה הוא: מן החדש החמישי שחרב הבית עד החדש השביעי איך לא שמעו בשילו ובשכם ובשמרון כי נלכדה ירושלם וחרב הבית וגלו ישראל ממנה??

ויש לפרש כי שמעו בכבוש ירושלם ובגלות ישראל ממנה

ממספר נבואות הן בספר ירמיהו והן בספר יחזקאל אנו למדים על ויכוח תיאולוגי שהתעורר, כנראה, לאחר גלות יהויכין, בין הנשארים ביהודה ובין אלו שגלו.

Despite the similarities between the vison of the almond rod and the vision of the boiling pot, there is a striking difference between the two visions. In the vision of the pot, the calamity is explicitly stated in the words of God, and even the direction from which it will come is explicitly noted. In the vision of the almond tree rod, on the other hand, the impending calamity is not explicitly mentioned. Indeed, references to God’s “haste” in fulfilling His Word appears later in Yirmiyahu's prophecies and allows for interpretation in two directions.

Through very subtle literary techniques, the Torah has the ability to transmit a meaningful message, without stating it explicitly. 

A strong example of this technique relates to the question of whether Shmini Atzeret (the "Eighth Day of Assembly") is an independent holiday, or a continuation of Sukkot. 

The use of this technique appears in Bemidbar (Numbers) 29:

In verse 12 the Torah describes the Sukkot festival as a 7 day holiday.

What does God really want from us?  'Just' unending commitment based on unswerving belief.  It would seem that God is not asking something 'for Himself', but rather for us and for our own good. 

The expression "large cities and fortified up to heaven" is used to demonstrate the size and strength of the cities in the Land at that time.  Are there still any relics from those large and fortified to be found in Israel today? What means of fortification were used then?