מזמור ד' מתאר את ההתמודדות של דוד עם הרֶשַׁע. בשיעור נעמוד על מבנה המזמור, נבאר את הקשר בינו לבין המזמור הקודם ונראה כי שניהם מראים כיצד דוד מכיל את מצוקתו ומצליח להוביל תהליך של תקווה. בסיום השיעור נראה את הקשר בין המזמור לבין ברכת כהנים ונסביר את משמעותו.

כשאדם נמצא במצוקה ולא יודע מה ילד יום, הוא מתקשה להרדם. אך כשאדם עומד מול ה' בתפילה, ובטוח שה' משגיח עליו, והוא נמצא בידיים טובות, הוא יכול לישון בשקט.

הפיוט "המבדיל בין קודש לחול" נאמר במוצאי שבת, לאחר ההבדלה. מחברו לא ידוע. פיוט זה משתמש בפסוקים רבים, ואחד מהם מצוי בפרקנו: "יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה" (ז).

לפיוט זה יש כמה לחנים שונים, לפניכם לחן מאת בן ציון שנקר.

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל חַטֹּאתֵינוּ יִמְחוֹל

זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה

יוֹם פָּנָה כְּצֵל תֹּמֶר אֶקְרָא לָאֵל עָלַי גּוֹמֵר

אָמַר שׁוֹמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה

צִדְקָתְךָ כְּהַר תָּבוֹר עֲלֵי חְטָאַי עָבֹר תַּעֲבוֹר

"יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי, וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן סֶלָה" (תהילים ז', ו)

"וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן" -

כבודי - טעמו הנפש,

על כן טעה רבי יהודה בן בלעם* שאמר שכבודי הוא גופי

והלא ידע אם לא שמע כי האדם מורכב מנפש וגוף והחלק הנכבד הנפש, על כן מלת כבוד.

והביאו בצרה הזאת, בעבור שמצא "וכבודי לעפר ישכן סלה" והנפש אינה יורדת לעפר, והכתוב הוא על דרך משל וככה "דבקה לעפר נפשי" (תהילים קי"ט, כה). 

עיקר סולם הערכים של האדם נקבע לא כשהוא בחברה, מוקף באנשים, אלא דווקא על משכבו. כשהאדם נמצא עם עצמו ועושה את חשבון הנפש הפרטי שלו הוא מגלה לפעמים סולם ערכים שונה לגמרי. ועל כן יש ערך לחשבון הנפש הפרטי, לרגעי השקט של האדם עם עצמו, על מנת שיגיע לתובנות הנכונות שאליהן הוא צריך להגיע.

מהו "שגיון" (א)? מיהו כוש בן ימיני? ומה פשר בקשתו של דוד מה'?

לפעמים תפילה איננה מתקבלת, הייאוש הגדול מביא לבכי, והדמעה היא הממיסה את המחיצות בין האדם לה' ומאפשרת את קבלת התפילה.

ישנם שני סוגים של אנטישמיות - אחת הבאה מבורות וחוסר הבנה, ואחת הבאה מעיוות מוסרי. ויש גם דרכים שונות להתמודד עימן, כפי שמציע המזמור שלפנינו.

מה משמעות הדרישה להגות בתורה יומם ולילה? 

  Even as Yosef’s emotions welled up, he had the presence of mind and sufficient control to ask his men to leave the room.  At this dramatic moment, Yosef did not lose himself in his emotions, and still thought clearly and made his decisions in a sound, rational manner.